פעמיים נתניהו

היאך אני מקבל את העובדה ש"הנאשם" אינו פורש ואינו מאפשר לאחר להנהיג במקומו את הליכוד ואת הממשלה?

יוסי אחימאיר , ל' בניסן תשפ"א

פעמיים נתניהו-ערוץ 7
בנימין נתניהו
צילום: Marc Israel Sellem/POOL

פעמיים האזנתי בשבוע שעבר לראש הממשלה, כשהוא נושא נאומים בשני טקסים נפרדים. הנאום בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה, ועורר כצפוי ביקורת חריפה.

אמרתי "כצפוי" – כי באלה הימים כל התבטאות של ראש הממשלה ומרכיב הממשלה הבאה, תעורר אחריה גל של ביטויי גנאי, חרפות וביקורת. גינו את ראש הממשלה בעיקר על שהזכיר בנאומו את החיסונים, שבהם ישראל מובילה בעולם, ואת המחוייבות להגן על ישראל מפני תוקפנות איראנית.

מה לאלה ולזיכרון השואה? – שאלו המבקרים. הגדיל לעשות מאיר שלו, שאינו מאיר ואינו שלו עד שלא ייצאו מתחת לידו מילים ספרותיות כמו: "קבס", "מתועב", "חסר בושה", "אטום", "שפל". וכל זאת בקטע דחוס בן 12 שורות. בכך הסופר, שאינו בורר מילותיו, אינו נופל למשל ממקהלת הכותבים ב"הארץ", מרינה מצליח, מה"שותף" גנץ, וגם מצמד הפרשנים חסרי-המעצור בן כספית ואהוד אולמרט.

וחשבתי בלבי: אלה המחרפים את ראש הממשלה, מאשימים אותו ביצירת אווירה פלגנית, בהסתה וכיו"ב אישומים וכזבים – כלום אין להם עצמם שמץ של בושה, כאשר הם רואים בו אובייקט לשנאה יוקדת, כמו היה ראש וראשון לאויבי ישראל, ואינם בוחלים במילים קשות, מוקצנות נגדו? מה לנאצות הללו ולביקורת לגיטימית?

יומיים קודם לכן הייתי בקהל שומעיו של ראש הממשלה, באירוע פחות מתוקשר – ביום קשה ביותר עבורו, יום פתיחת משפטו בבית-המשפט המחוזי בירושלים והיום בו הטיל עליו הנשיא "בעל כורחו" לנסות להרכיב ממשלה. בעשותו כן, הנשיא "התנצל" על כך שאינו יכול שלא להטיל על מר נתניהו את המשימה, אבל להצטלם – לא ולא. זה לא מנע ממקהלת "בלפור" לפצוח בגל מחודש של הפגנות מתלהמות. כותבת אחת "התביישה, נכלמה והתאכזבה" מהחלטת הנשיא "להעדיף את החוק היבש על עקרונות מוסריים". המפגינים מניפים את השלט השקרי "אין אמון", וזאת ימים ספורים אחרי הבחירות שבהן תנועת הליכוד בראשות נתניהו זכתה באמון של יותר ממיליון מצביעים.

האירוע האמור היה יום הזיכרון ללוחמי האצ"ל משחררי יפו במלחמת תש"ח, ולציון 90 שנה להקמת האירגון הצבאי הלאומי. למרות לחץ טרדותיו ודאגותיו, ראש הממשלה לא ביטל את השתתפותו, נשא דברים ששילב בהם את זכר הנופלים והוקרה ללוחמים ולוותיקי האצ"ל שנכחו בקהל, עם נושאים מדיניים מענייני השעה. כמי שעבד לצידו של ראש ממשלה קודם, אינני זוכר שלא הוא ולא קודמיו לא נהגו כך במרבית הופעותיהם. נאום בטקס זיכרון כלשהו, או בחנוכת כביש או בניין ציבורי, וכיו"ב, הוא לרוב גם פלאטפורמה להשמעת דברים שקולים ומדודים בענייני השעה.

טקס יפו כמעט ולא סוקר, כי נחשב לאירוע "ימני", הגם שהופק באופן הממלכתי ביותר על-ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון. בשנים עברו היית פוגש במעמד זה כמה דמויות שאז עוד היו בליכוד. לפתע פתאם, משנטשו והקימו מפלגונת לעומתית, לא נראו הללו בשטח. לא יאה להם, משיקולים פוליטיים, או מטעמי אי-נחות, להוקיר את חללי הפעולה הנועזת שהצילה את תל-אביב.

קשה היה שלא להשתאות למראה קור רוחו של מר נתניהו, בערבו של היום הקשה שעבר עליו. אותותיו לא ניכרו על פניו, הוא אפילו דייק בשעת ההגעה לטקס, נאם כהרגלו, העביר בבהירות את מסריו, כבש את הקהל בכושרו האוראטורי, חייך ולחץ ידי נוכחים. מה עובר באמת בראשו, מהן מחשבותיו, מה בלבו? – אין יודע. הקהל הביתי עטף אותו בחיבה רבה, בהערצה, כואב את היחס המשפיל שציבור מסויים ורעשני מפגין כלפי מנהיגם.

שוב ושוב אני נשאל, היאך אני מקבל את העובדה ש"הנאשם" אינו פורש ואינו מאפשר לאחר להנהיג במקומו את הליכוד ואת הממשלה? ובכן, זוהי החלטתו של נתניהו עצמו. אולי הוא מבין כי פרישתו מרצון עלולה להשפיע על מידת חפותו כפי שהוא מאמין בה. החוק המאפשר זאת אינו "יבש". פירושו כה הגיוני: לא ייתכן שראש ממשלה יודח, בניגוד לכללי הדמוקרטיה, על-ידי יועץ משפטי ששיקוליו אינם מתחום הדמוקרטיה, בניגוד לרצון פלח נכבד מקרב המצביעים.

ציבור שרואה את הישגיו של מר נתניהו בחיסון הרוב המכריע של אזרחי ישראל (כן, מותר לו להשתבח בכך!), שהביא ארבעה הסכמי שלום, ובשנות כהונתו מספר חללי צה"ל היה הנמוך מכל תקופה בעבר. האיבה כלפיו ממעיטה בגודל ההישגים ובשיוכם אליו. חשוב לזכור דברים אלה במיוחד ערב יום הזיכרון שבפתח לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. די לגדף מנהיג בישראל, די לשנאה. זה בסדר שאין לכם אמון בו, אבל תנו להליך הפוליטי להבשיל ולתהליך המשפטי להכריע. אל נא תחרצו דין בטרם עת.