חברת מודום, נציגת אוניברסיטת לטביה בישראל, עתרה אתמול לבג"ץ נגד המדינה בעניין החלטתה לשלול את ההכרה בתארי אוניברסיטת לטביה בישראל, ובעניין החלטתה להפסיק את תשלום הטבות השכר המשולמות בשירות הציבורי לבוגרי השלוחה, ולהתנות את המשך מתן ההטבות בעמידה בבחינה להוכחת "ידע אקדמי".
את העתירה הגישו עורכי הדין ברקמן, וקסלר וקליין נגד הגף להערכת תארים אקדמיים במשרד החינוך, נגד הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר יובל רכלבסקי, נגד נציבות שירות המדינה ונגד פרקליטות המדינה.
לטענת העותרת, הסיבה להחלטת המדינה לשלול את ההכרה בתארי אוניברסיטת לטביה נעוצה ברצונה של המדינה להביא לחיסכון תקציבי ולצמצום בשכר של העובדים בשירות המדינה, ולא משיקולים אקדמיים. במטרה להביא חיסכון תקציבי, נשללה ההכרה בכל התארים של בוגרי שלוחת לטביה, מבלי שהיה בירור פרטני בעניינו של כל אחד ואחד מהם, ומבלי שהעניין עבר ביקורת שיפוטית כלשהי.
בדברי ההסבר שצורפו להחלטה הסופית הודתה המדינה כי היא נקטה דרך של החלטה קולקטיבית מכיוון שאין אפשרות לנהל "חקירה" של כל בוגרי השלוחה ואין אפשרות מעשית לקיים שימוע פרטני לכל אחד ואחד מהם.
לדברי העותרת, אילו נערכה חקירה פרטנית לכל אחד מבוגריה היה נשמע קולם של אלפי אנשים ישרי דרך והגונים, רציניים ותמימי לב, שאין להם קשר להאשמות המכפישות והמגמתיות הנזכרות בדו"חות החקירה של המדינה.
בעתירתה העותרת מצביעה על כך שהחשדות הפליליים או החשדות בדבר מעשים בלתי כשרים כלשהם הם בהיקף שולי, זעום וזניח של מקרים. מבחינה מספרית מהווים מקרים אלו פחות מאחוז מכלל בוגרי שלוחת לטביה, דבר השולל כל אפשרות ללמוד ולהסיק מהם מסקנות באשר ליתר האלפים שלא דבק בהם רבב.
לטענת העותרת, החקירה הפלילית וממצאיה משמשים אך אליבי לסיבה האמיתית שמאחורי החלטת המדינה, והיא הרצון לחסוך ולקצץ בתקציב המדינה.
בעתירה נאמר שטענת המדינה, ולפיה שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל פעלה "כתעשייה של מכירת תארים" היא טענה מופרכת לחלוטין.
לדבריה, טענות המדינה חסרות בסיס, שגויות ומטעות בכל הקשור להעדר הידע האקדמי הנדרש מאחורי התארים שהוענקו, ובכל הקשור לטענה כי בוגרי השלוחה לא עמדו במטלות המינימליות הנדרשות מבעלי תארים אקדמיים, כמו גם לטענה כי שלוחת לטביה פעלה ללא רשיון ומבלי שהיה על הלימודים פיקוח מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה).
המציאות בסוגיות אלה היא הפוכה בתכלית, נאמר בעתירה והחלטתה של המדינה הופכת את כל מושכלות היסוד של חזקת החפות ופוגעת בזכויות יסוד חוקתיות, הן של בוגרי הלימודים והן של האוניברסיטה ושלוחתה בישראל.
העותרת טוענת כי המדינה שללה ממנה את זכות הטיעון ומנעה ממנה את האפשרות לפרוש בפני המדינה, לפני קבלת ההחלטה, את תמונת המצב האמיתית והמלאה באשר ללימודים שהתקיימו במסגרתה.
העותרת מוסיפה וטוענת כי המדינה שללה דווקא ממנה את זכות הטיעון כדי למנוע את האפשרות להוכיח שהשלוחה התנהלה באופן תקין וכשר, וכי טענות המדינה בעניין זה מופרכות.
לו אפשרה המדינה לעותרת להציג תמונה זו, היה מתברר כי אין הצדקה לשלול את ההכרה בתארי האוניברסיטה.
העותרת צירפה לעתירתה תיקי תלמידים, עדויות בוגרים ושפע מסמכים, המוכיחים עד כמה חסרת יסוד טענת המדינה, ולפיה, כביכול, לא התקיימו בשלוחת לטביה בארץ לימודי אמת.
עוד נטען כי פעילותה של שלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ התבצעה על פי הדין ובהתאם להוראות החוק בכל התקופות הרלוונטיות, ובידיעתן ובברכתן של כל הרשויות הנוגעות בדבר, כלומר משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, שאף אשרו זאת בכתב. התארים הוענקו לבוגרים על ידי אוניברסיטת לטביה לאחר שהבוגרים עמדו במטלות האקדמיות שהטילו עליהם על פי דרישתה, ועמדו בהצלחה בהגנה על עבודות הגמר.
עוד נאמר כי בניגוד לתדמית השלילית שדבקה באוניברסיטת לטביה זהו מוסד אקדמי מוכר, ותיק ומכובד. אוניברסיטה זו היא אחת מהאוניברסיטאות הגדולות והחשובות בצפון אירופה. לאוניברסיטה הסכמים דו צדדים לשיתוף פעולה עם 47 אוניברסיטאות ב 21 מדינות, וביניהן צרפת, גרמניה, שבדיה, איטליה וארצות הברית. בפעילות הלימודית בארץ הושקעו מידי שנה עשרות מיליוני שקלים, ובצוות ההוראה נכללו כ 100 מרצים מישראל, וביניהם מרצים בכירים מאוניברסיטאות ישראליות נכבדות: אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון, אוניברסיטת בר אילן ואחרות, ובין בוגרי הלימודים בשלוחת האוניברסיטה בארץ נכללים למעלה מ 2000 בוגרי לימודי תואר שני, אשר את התואר הראשון שלהם סיימו במכובדות שבאוניברסיטאות ישראל.
הייתכן, שואלת העותרת, כי כל אלה שיתפו פעולה בקנוניה של לימודים שלא היו ולא נבראו?
את העתירה הגישו עורכי הדין ברקמן, וקסלר וקליין נגד הגף להערכת תארים אקדמיים במשרד החינוך, נגד הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר יובל רכלבסקי, נגד נציבות שירות המדינה ונגד פרקליטות המדינה.
לטענת העותרת, הסיבה להחלטת המדינה לשלול את ההכרה בתארי אוניברסיטת לטביה נעוצה ברצונה של המדינה להביא לחיסכון תקציבי ולצמצום בשכר של העובדים בשירות המדינה, ולא משיקולים אקדמיים. במטרה להביא חיסכון תקציבי, נשללה ההכרה בכל התארים של בוגרי שלוחת לטביה, מבלי שהיה בירור פרטני בעניינו של כל אחד ואחד מהם, ומבלי שהעניין עבר ביקורת שיפוטית כלשהי.
בדברי ההסבר שצורפו להחלטה הסופית הודתה המדינה כי היא נקטה דרך של החלטה קולקטיבית מכיוון שאין אפשרות לנהל "חקירה" של כל בוגרי השלוחה ואין אפשרות מעשית לקיים שימוע פרטני לכל אחד ואחד מהם.
לדברי העותרת, אילו נערכה חקירה פרטנית לכל אחד מבוגריה היה נשמע קולם של אלפי אנשים ישרי דרך והגונים, רציניים ותמימי לב, שאין להם קשר להאשמות המכפישות והמגמתיות הנזכרות בדו"חות החקירה של המדינה.
בעתירתה העותרת מצביעה על כך שהחשדות הפליליים או החשדות בדבר מעשים בלתי כשרים כלשהם הם בהיקף שולי, זעום וזניח של מקרים. מבחינה מספרית מהווים מקרים אלו פחות מאחוז מכלל בוגרי שלוחת לטביה, דבר השולל כל אפשרות ללמוד ולהסיק מהם מסקנות באשר ליתר האלפים שלא דבק בהם רבב.
לטענת העותרת, החקירה הפלילית וממצאיה משמשים אך אליבי לסיבה האמיתית שמאחורי החלטת המדינה, והיא הרצון לחסוך ולקצץ בתקציב המדינה.
בעתירה נאמר שטענת המדינה, ולפיה שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל פעלה "כתעשייה של מכירת תארים" היא טענה מופרכת לחלוטין.
לדבריה, טענות המדינה חסרות בסיס, שגויות ומטעות בכל הקשור להעדר הידע האקדמי הנדרש מאחורי התארים שהוענקו, ובכל הקשור לטענה כי בוגרי השלוחה לא עמדו במטלות המינימליות הנדרשות מבעלי תארים אקדמיים, כמו גם לטענה כי שלוחת לטביה פעלה ללא רשיון ומבלי שהיה על הלימודים פיקוח מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה).
המציאות בסוגיות אלה היא הפוכה בתכלית, נאמר בעתירה והחלטתה של המדינה הופכת את כל מושכלות היסוד של חזקת החפות ופוגעת בזכויות יסוד חוקתיות, הן של בוגרי הלימודים והן של האוניברסיטה ושלוחתה בישראל.
העותרת טוענת כי המדינה שללה ממנה את זכות הטיעון ומנעה ממנה את האפשרות לפרוש בפני המדינה, לפני קבלת ההחלטה, את תמונת המצב האמיתית והמלאה באשר ללימודים שהתקיימו במסגרתה.
העותרת מוסיפה וטוענת כי המדינה שללה דווקא ממנה את זכות הטיעון כדי למנוע את האפשרות להוכיח שהשלוחה התנהלה באופן תקין וכשר, וכי טענות המדינה בעניין זה מופרכות.
לו אפשרה המדינה לעותרת להציג תמונה זו, היה מתברר כי אין הצדקה לשלול את ההכרה בתארי האוניברסיטה.
העותרת צירפה לעתירתה תיקי תלמידים, עדויות בוגרים ושפע מסמכים, המוכיחים עד כמה חסרת יסוד טענת המדינה, ולפיה, כביכול, לא התקיימו בשלוחת לטביה בארץ לימודי אמת.
עוד נטען כי פעילותה של שלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ התבצעה על פי הדין ובהתאם להוראות החוק בכל התקופות הרלוונטיות, ובידיעתן ובברכתן של כל הרשויות הנוגעות בדבר, כלומר משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, שאף אשרו זאת בכתב. התארים הוענקו לבוגרים על ידי אוניברסיטת לטביה לאחר שהבוגרים עמדו במטלות האקדמיות שהטילו עליהם על פי דרישתה, ועמדו בהצלחה בהגנה על עבודות הגמר.
עוד נאמר כי בניגוד לתדמית השלילית שדבקה באוניברסיטת לטביה זהו מוסד אקדמי מוכר, ותיק ומכובד. אוניברסיטה זו היא אחת מהאוניברסיטאות הגדולות והחשובות בצפון אירופה. לאוניברסיטה הסכמים דו צדדים לשיתוף פעולה עם 47 אוניברסיטאות ב 21 מדינות, וביניהן צרפת, גרמניה, שבדיה, איטליה וארצות הברית. בפעילות הלימודית בארץ הושקעו מידי שנה עשרות מיליוני שקלים, ובצוות ההוראה נכללו כ 100 מרצים מישראל, וביניהם מרצים בכירים מאוניברסיטאות ישראליות נכבדות: אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון, אוניברסיטת בר אילן ואחרות, ובין בוגרי הלימודים בשלוחת האוניברסיטה בארץ נכללים למעלה מ 2000 בוגרי לימודי תואר שני, אשר את התואר הראשון שלהם סיימו במכובדות שבאוניברסיטאות ישראל.
הייתכן, שואלת העותרת, כי כל אלה שיתפו פעולה בקנוניה של לימודים שלא היו ולא נבראו?