אין שדרות בעזה

החמאס אינו נזקק לתירוצים של ממש, כדי להתחמש ולהתעצם מיום וליום וכדי להעמיד בניסיון את צה"ל אחרי כל ירי ש"בא להם"

יוסי אחימאיר , כ"ב באייר תשפ"א

אין שדרות בעזה-ערוץ 7
יוסי אחימאיר
עניין אישי

עיתוני יום ששי שהגיעו עם בוקר אל בתי המנויים, היו "מיושנים". "חג בעומר" – נאמר בכותרת ה"חגיגית" באחד העיתונים, וציינה כי "בשל הדוחק (בהילולה במירון) נזקקו עשרות לטיפול רפואי".

עם זאת, הסבה הידיעה את תשומת לב הקוראים לעידכונים באתר האונליין של העיתון. שם אכן כבר הזדקרו החדשות הקשות מנשוא. ה"חג" הפך ל"תג". בשעה 1 בלילה שבין חמישי לששי, השתנה ב"מכה אחת" סדר היום של המדינה. נשכחו הסיחרור הפוליטי אצלנו, זעקת הלומי הקרב ונכי צה"ל, הבחירות ברשות הפלסטינית, וגם הגל החדש של הטרור מעזה. נשכחו – אבל לזמן קצר.

חללי מירון הובאו למנוחות, יום של אבל לאומי הוכרז, וכמעט הכל כבר נאמר על הגדול באסונות האזרחיים שפקדו את ישראל ב73 שנותיה. החקירה בדרך. הדי האסון ידעכו תוך ימים ספורים, ושוב לא נוכל להימלט מהעניינים הבוערים האחרים שעל הפרק. המשבר הפוליטי יהיה עימנו עוד ימים רבים, גם אחרי שיפוג המנדט לנתניהו הערב. בכל מקרה המשבר עתיד להסתיים בדרך כלשהי: אם בכינון ממשלה של הליכוד או של גוש השינוי, ואם – בבחירות חמישיות. מה שלבטח לא יסתיים, זה הטרור הפלסטיני ביו"ש, ובמיוחד האיום המתמשך מעזה, שמצא ביטויו בשבוע שעבר בירי רקטות על ישובי העוטף, ובאיום טרי, בינתיים מילולי, לחדש את הירי לקראת יום ירושלים, המציין את אחדות בירת ישראל.

החמאס אינו נזקק לתירוצים של ממש, כדי להתחמש ולהתעצם מיום וליום וכדי להעמיד בניסיון את צה"ל אחרי כל ירי ש"בא להם". ה"כיבוש", המהומות בירושלים, הרמדאן, אלה עילות קלושות להצדקת עזות-המצח של האירגונים האיסלאמיסטיים, ולא מהיום. מאז ומתמיד עזה היתה כקוץ בבשרנו. לפני 65 שנה, בל"ג בעומר, המועד לפורענות, נרצח חבר קיבוץ נחל-עוז רועי רוטנברג, בידי מסתננים שחצו את הגבול.

גדר מערכת לא היתה, ה"כיבוש" היה ביפו וברמת-אביב, מזרח ירושלים טרם שוחררה, ישראל היתה לחוצה בקווי 67, עזה בשלטון מצרים – והערבים בשלהם. כמה חודשים לפני מלחמת "קדש", אירע האסון. "אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו" – אמר משה דיין בהספדו הבלתי-נשכח לרועי. "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

שנה קודם לכן חדרה חוליית מסתננים מעזה ("פדאיון" – קראו להם) לעומק שטחנו, ופתחו באש על חוגגי חתונה במושב העולים פטיש, הסמוך לאופקים. ורדה פרידמן, מתנדבת בת כפר ויתקין, נהרגה, עשרות נפצעו. שני מעשי טרור אלה הם רק דוגמאות בודדות לרצחנות העזתית. התפלאתי אפוא כשעמיתי, אברהם תירוש, לשעבר חבר קיבוץ סעד, סיים את מאמרו ביום חמישי שעבר, בעקבות הירי מהרצועה: "איפה הימים שהפלסטינים מרצועת עזה היו מסתננים לישראל בסך הכל כדי לגנוב צינורות השקייה?" הנה גם זיכרונו של עיתונאי ותיק בוגד בו.

אכן, כמעט ולא היו ימים שעזה לא חזרה והתנכלה לשכניה מהצד המזרחי של הגבול, וגם לישובי גוש קטיף בטרם ההתנתקות האומללה, שפורשה כביטוי לחולשה ישראלית. הכרזות שיטנה ורהב של שליטי הרצועה נגד ישראל רק גברו בימים אלה. לקח שלושת המבצעים שביצע צה"ל בתוככי השטח רק הגבירו את הצימאון לדם יהודי. לכך משתרבבת כמובן השמחה-לאיד על האסון במירון ה"כבושה". ואולם יש סיבה עמוקה לטרור מעזה, שהקץ לו אינו נראה באופק. זוהי העיר שדרות, הסמוכה לגדר המערכת, וכמוה הקיבוצים והמושבים בעוטף.

ולמה שדרות? כדי להבין זאת, כדאי לקחת ליד את מוסף העיתון "דה מארקר", שכל כולו מוקדש ל"פריצת הדרך של שדרות – מעיר מאויימת לעיר משגשגת". שדרות עולה לחדשות כאשר היא מופגזת. אבל שדרות היא סיפור של הצלחה, עיר יפהפיה של בניה מואצת, תעסוקה וצמחיה עסקית, חדשנות ומצויינות חינוכית, תרבות, ספורט ותיירות, עיר שבסמוך לה מכללת ספיר המעולה – עיר שאפילו מרבית הישראלים אינם מכירים אותה בתור שכזאת. הפלסטינים ברצועה רואים זאת – ועיניהם כלות. והנה, במקום לחקות את שדרות, לחיות בשגשוג, הם עסוקים במפגנים צבאיים, בטרור, בהתחמשות, בשנאה, בשיעבוד בני עמם. במקום להשקיע בחיי נועם אפשריים, להיאבק בתחלואה ובעוני המתעצמים, החמאס וחבר מרעיו מתלהמים ב"שיחרור פלסטין" כולה.

עזה ושדרות – שני עולמות, שתי תרבויות. מצידו האחד של הגבול תרבות המטפחת חיים וקידמה ומצידו השני - תרבות המקדשת שנאה ומוות. אל מול "תרבות" שכזו, נכונים לימינו, ואף ביתר תוקף, דברי משה דיין המנוח: אל "תישמט מאגרופנו החרב" לא ברצועה ולא ביו"ש.