אנשי זק"א בזירת האסון במירון
אנשי זק"א בזירת האסון במירון צילום: דוברות זק"א

ל"ג בעומר תשפ"א ייחרת לעד בזיכרונו של ראובן ראובן, אחראי לוגיסטיקה בארגון זק"א. "זה היה יום מיוחד למשפחה שלי, כי התכוננו לחגוג גם את טקס החלאקה של הבן שלי, איתמר. כאיש זק"א הייתה לי הפריווילגיה לשלב בין החגיגה הפרטית לחגיגה הכללית של המוני בית ישראל על הר מירון. התמקמנו, המשפחה, בבית זק"א שבמעלה ההר. אני שילבתי בין תפקידי המבצעי לתפקיד האבא המאושר. יחד עם מתנדבי הארגון התפרסנו עם הציוד הנדרש למקרה חירום, פתחנו את המוקד לאיתור נעדרים וילדים אובדים ואיישנו את עמדות העזרה הראשונה". לצד ההיערכות המבצעית, התארגן ראובן עם משפחתו לחגיגה הפרטית. שום דבר לא הכין אותו לעתיד להתחולל בעוד מספר שעות. "הייתה אווירה של התעלות באוויר. מהרמקולים בקע השיר 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח', וכולם שם הרגישו את הרגעים הקדושים האלו של קרבה לקב"ה. מי שלא חווה את זה, לעולם לא יבין", הוא אומר.

פה גופות, שם ריקודים

בעוד ראובן אוחז במכונת התספורת ומתחיל לספר את חתן החלאקה, קטע את האופוריה צלצול פלאפון מטריד. על הקו: אחד המתנדבים בשטח, שמבקש להזעיקו לאירוע חירום על ההר. "הוא אמר לי 'ראובן, קרה משהו, יש החייאה במקום. תתחיל להתקדם לכיוון'. - 'החייאה? מה קרה? אתה בטוח שאתה צריך את זק"א?' והוא אומר לי בקול שמתחיל לשדר פאניקה: 'יש כאן כמה החייאות במקום, תגיע דחוף עם האמבולנס. כנראה שנצטרך לפנות גופות'. ואני לא מעכל. גופות? מירון? על מה הוא מדבר", הוא משחזר.

"אני עולה מיד לאמבולנס תוך כדי שאני צועק לאשתי שתתפוס את עמדת המוקד שהתפנתה ותעזור למוקדנים". ראובן מתחיל בנסיעה זהירה בין אלפי הולכי הרגל לכיוון הציון, בדרך הוא אוסף עימו עוד שני מתנדבים שנקרים בדרכו. בכניסה לציון הם ממשיכים בריצה רגלית לכיוון האזור שעליו דווח. "גם בגרוע שבתרחישי האימה לא דמיינתי את מה שיקרה. למען האמת, כשהגעתי לזירת האירוע החגיגות עוד היו בעיצומן והאלפים רקדו לא רחוק משם. נכנסתי אל שביל היציאה מהרחבה ומה שנגלה לעיניי היה מחזה מחריד", הוא מתאר בכאב. "גופות של ילדים ונערים בצידי השביל הצר לצד כמה מבוגרים, ואנדרלמוסיה של זוועה בלתי נתפסת במוח האנושי", הוא נאנח. "כן, גם לא במוח שלי, שכבר חווה כמה זוועות במסגרת העבודה בזק"א. מירון זו ממש לא הזירה המתאימה. הסוריאליזם היה קשה מנשוא, כי מצד אחד מונחות גופות על הרצפה, אך במרחק מטרים אחדים בלבד היו אלפי אנשים שרוקדים בהתלהבות בלי לדעת מה קורה".

עוד באותו נושא:

באותם רגעים הוא הסתובב בזירה, מנסה להכיל את מה שעיניו רואות. "עוד התנשפתי מהריצה שעשיתי לשם, ולאט לאט חדרה לתוכי התודעה שאנחנו בזירת אסון, וכן, זה לגמרי אירוע לזק"א, כי יש כאן עשרות הרוגים. באותו הרגע אני מבין שאין לי באמבולנס כל כך הרבה שקיות גופה. לא חשבתי, לא דמיינתי", הוא משתתק. "יחד עם קצין משטרה אנחנו מחליטים לרכז בשלב הראשון את הגופות בבית הכנסת הסמוך לצורך זיהוי ראשוני. אנחנו מרימים אותן אחת אחת, והם כל כך קטנים, לא בגיל של מוות. אנשים שרק לפני כמה דקות רקדו בדבקות על הרחבה, והנה הם כאן שוכבים על הרצפה. עבדתי במרץ אבל המחשבות שוטטו להן, עדיין לא הייתי מחובר לגמרי למציאות האפוקליפטית הזאת", הוא מדגיש את גודל הזוועה.

"הבנו שצריך לעבוד מהר כי מחר ירצו לערוך את ההלוויות עוד לפני כניסת השבת, והגופות צריכות גם לעבור במכון לרפואה משפטית וזה לוקח זמן. מה שעמד לנגד עינינו היה הרצון לקבורה מהירה ככל האפשר. וככה במאמץ מפרך סיימנו טיפול באירוע מהקשים ביותר בתולדות המדינה".

באור ראשון של שחר ישבו המתנדבים מהארגונים השונים על המדרגות לאחר עבודת קודש נמרצת ומסורה, המומים מהמראות הבלתי נתפסים שאליהם נחשפו. "כל אחד היה מכונס בתוך עצמו, ואני חשבתי שזה היה זמן חשוב לעכל קצת מהמראות. הצער עשה מחנק בגרון. הרי באתי לכאן כדי לחגוג, חגיגה פרטית וחגיגת ציבור, והכול אבד. מרחוק ראיתי את ארגזי ציוד ההגברה מקופלים ומסודרים בשורה ארוכה. מה לציוד הגברה ולתופת הזאת?" הוא התקשה להבין. "ראיתי אנשים מסתובבים בשטח, מחפשים תשובות, מנסים להבין ולעכל. האבל והשכול השתלטו על ההר".

יחד עם אנשי ההצלה האחרים נחשפתם למראות לא קלים בכלל. איך מתמודדים עם הטראומה ביום שאחרי?

"יש ליווי מקצועי. זה נחוץ. החבר'ה עושים שיחות עם אנשי מקצוע בניסיון לעבד את האירוע, עשיתי לחברים ערב עם פסיכולוגים ומתוכנן לנו טיפול ברכיבה על סוסים. זה לא קל", הוא מודה. "זה אירוע שאף אחד לא ראה כמוהו מעולם. זה משהו שאי אפשר לחשוב עליו בכלל. זה היה מטלטל".

אבל כבר נחשפת בחייך לפיגועים קשים.

"אני בן 38, ומגיל 18 התנדבתי בפיגועים ובאירועי טרור. הייתי גם באירועי טרור בחו"ל - בורגס, נפאל, לונדון, האיטי. אבל זה לא מה שאתה רואה כאן. זה היה מחזה לא נתפס. אנשים הגיעו לשמוח, ברקע מתנגנת מוזיקה, אנשים למעלה רוקדים ולא מתארים את גודל האסון שקורה באותם רגעים ממש. המראות האלו זה לא משהו שפגשנו אי פעם".

ראובן רואה באירוע את יד אלוקים. "היה מדהים לראות איך המתים נהרגו במצבים שונים. אחד היה דחוס מתחת לאנשים ואחר היה יחסית למעלה. לא כל המתים היו בתחתית הערמה, וזה מראה לנו עד כמה הקב"ה בחר אותם אחד אחד בפינצטה. אין פה משהו אחר. זה לא מקרי", הוא פוסק נחרצות.

"הנשמה שלי הרגישה"

אחד הנפטרים באסון הוא יהודה לייב רובין בן ה־27. בפעם האחרונה שנחמי רעייתו שוחחה עימו הוא עוד היה על האוטובוס בדרכו מביתם בבית שמש לקבר רבי שמעון במירון. "זה היה ביום חמישי בסביבות 18:30 בערב. הוא עדיין היה בנסיעה לשם ואמר שעוד מעט הם מגיעים. הוא נשמע שמח. ביקשתי ממנו שיתפלל לישועות", היא מספרת. בינתיים, בזמן שחלף, טיפלה נחמי בשלושת ילדיהם הקטנים והחלה במרץ בהכנות לקראת השבת. בשתיים בלילה, תוך כדי הבישולים, שמעה לפתע בחדשות על אסון כבד שהתרחש במירון וניגשה מודאגת לטלפון כדי להשיג את בעלה. "הקו היה זמין, הטלפון צלצל וצלצל אבל הוא לא ענה. זה הריח לי לא טוב, כי הוא תמיד רצה שאהיה בטוב והיה לו חשוב שאני לא אדאג".

ככל שהשעות נקפו גבר החשש לגורלו של יהודה לייב. "הלב שלי הבין שקורה פה משהו מאוד לא טוב. כל המשפחה התגייסה לחפש אותו. חיפשנו אותו בכל דרך אפשרית. הרמנו טלפונים לכל העולם, הפצנו את התמונה שלו, ביררנו אולי מישהו ראה אותו במקרה". בבוקר יום שישי, כשעדיין לא התקבל שום אות חיים מבעלה, הרימה נחמי טלפון לשידור החירום בגלי צה"ל בהגשתו של רינו צרור. נחמי התחננה באוזני המאזינים והנוכחים במירון לחפש את בעלה הנעדר. "היה לי ברור שאעשה כל דבר למענו. לא היה אכפת לי לעלות לשידור אם צריך, העיקר שימצאו אותו כבר. הרגשתי שאני משתגעת מדאגה".

חשש לא מוסבר לשלומו של בעלה, כך מסתבר, קינן בתוכה כבר כמה ימים קודם, כשרק שיתף שהוא מעוניין לנסוע להילולה במירון. "אמרתי לו 'לא בא לי שתלך. תישאר איתי'. אין לי הסבר למה, אבל נהייתי עצובה. אולי הנשמה שלי כבר הרגישה. הוא אמר לי 'נחמי, את יודעת מה זה רבי שמעון? האר"י הקדוש היה עולה אליו בימים שהציון עוד לא היה בנוי, כשהוא מטפס על ארבע. זה יום של שמחה'. הוא אמר את זה עם אש בעיניים. הוא ממש השתוקק לנסוע לשם. הוא היה כזה טהור", היא נאנחת.

את הבשורה הקשה כי בעלה יהודה לייב אכן נהרג באירוע היא קיבלה בשעות הבוקר המאוחרות של יום שישי. "אמא שלי נכנסה אליי הביתה, הסתכלה עליי ואמרה 'נחמי, ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך'. התחלתי לצרוח מבכי". היא משתתקת. שעתיים לפני כניסת השבת התקיימה ההלוויה בבית העלמין שמגר בירושלים. למרות ההתרעה הקצרה, המונים הגיעו ללוות את יהודה לייב בדרכו האחרונה. כשהבן יונתן בן ה־4 אמר את הקדיש על אביו, אף עין לא נותרה יבשה. "גם עכשיו אני עדיין לא ממש מעכלת. מאז אני לא מצליחה לישון. מרגישה בתוך חלום רע. הילדים שלי יתומים כאילו? זה לא נתפס. הבת הגדולה שלי בכתה המון. היא אמרה: 'אבל אני עוד כל כך קטנה, למה אבא הלך עכשיו?'. בן השנתיים, שהיה מאוד קשור לאבא שלו, יצא בשבת לחצר, הסתכל לשמיים וחיפש את אבא. אני מחבקת אותם המון ומשתדלת להיות שם בשבילם".

מלבד האובדן האישי, מציינת נחמי, זו אבדה גדולה לעולם. "היה לו כזה אור על הפנים", היא אומרת וקולה רועד. "הוא היה אדם ישר, ירא שמיים, מחובר לאדמה ומחובר לרוח וכזה שיודע לחבר ביניהם. הוא היה תלמיד חכם עצום, יודע ספר, אינטליגנט. הוא היה אדם טוב לב. תמיד מחייך". שבע שנים היו נשואים וגידלו שלושה ילדים קטנים. האחרון שראה אותו באותו לילה, היא מספרת, היה חבר צוות שלימד איתו בישיבה. "זה היה כמה דקות לפני האסון. הוא ראה אותו רוקד וסיפר שהוא היה כולו אש קודש. ככה הוא יצא מהעולם".

בשורת המוות הגיעה בווטסאפ

לשמחה בונים דיסקינד ז"ל, חסיד גור בן 23, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שנטל חלק בהילולה במירון. דיסקינד, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נסע להילולה נרגש, ומאז המשפחה לא שמעה ממנו. הידיעות בדבר האסון הגיעו לאחיו ישראל במהלך אותו לילה. "משעה אחת וחצי בלילה הסרטונים הגיעו בווטסאפ והתחלתי להבין שאולי קרה משהו לאחי. אבל רק בבוקר, אחרי שעות של תפילה והמון ניסיונות למצוא אותו, הבנתי בוודאות שהרע מכול קרה, כשבשעה שבע בבוקר מישהו באחת מקבוצות הווטסאפ שפרסמתי בהן תמונה של אחי כנעדר, כתב: 'אין מה לחפש. ברוך דיין האמת'".

ככה קיבלת את הבשורה?

"כן. כתבתי לו שזה לא מקובל עליי שהוא שולח ככה בקבוצה את בשורת המוות. יש דרכים, תרים טלפון, תביא לי מקורות מוסמכים, תפנה מישהו שידבר איתי. עד עכשיו לא היה גורם מוסמך אחד שפנה אלינו והודיע בצורה מסודרת ורשמית על הפטירה. לצערי, כולם התנהלו לא כמצופה מהם. מדובר באירוע רב־נפגעים, אני מבין, אבל עדיין המצב כמו שהיה הוא קטסטרופלי. כאילו אנחנו חיים באיזה שטעטל בפולין. זו הייתה ההרגשה האישית שלי. המשפחה שלי יותר חזקים ממני ומקבלים את הדין, אבל לי עלו הרבה שאלות לגבי התנהלות הרשויות באסון הזה", הוא מלין.

‏למרות הצער הגדול והאבל הכבד, ישראל מציין כי הוא ומשפחתו ממשיכים להאמין בריבונו של עולם ואף ביתר שאת: "אנחנו מקבלים את הדין באהבה ולא שואלים שום שאלות. הרב קוק אמר: למה אחרי קריאת שמע בבוקר אומרים 'אמת ויציב ונכון וקיים', ואחרי קריאת שמע בערבית אומרים 'אמת ואמונה'? כי ביום, כשיש אור - הכול יציב וקיים בשבילנו, אבל בלילה, כשחשוך, כשאין אור, בהסתר - נשענים על האמונה. וזה מה שהאחים שלי ואני משתדלים לעשות, להישען על האמונה ברגעים הקשים האלה".

אחיו שמחה בונים ז"ל, התשיעי מתוך 14 הילדים של חווה ויעקב דיסקינד, נולד וגדל בחיפה. "שמחה בונים היה כולו לב טהור וקדוש, אבל אני חושב שהוא עבד בשביל להגיע למידות הטובות שהיו לו וללב הרחב שלו ולעין הטובה שלו", מספר ישראל. "הוא אדם שתפס את החיים בשתי ידיים. אדם חרוץ, ג׳נטלמן, בעל אוהב. הייתי תמיד אומר לאשתי ששמחה בונים אחי, עם כל זה שהוא חסיד גור, הוא רומנטיקן חסר תקנה. האהבה הגדולה שלו לאשתו הייתה משהו יוצא מגדר הרגיל. יש כל כך הרבה ללמוד ממנו. יש לי ממנו המון זיכרונות. הוא היה מהנשמות הטובות האלה שתמיד מחפשות איפה לעזור. היינו מסיימים את התפילה והוא ישר היה מסתובב ואוסף את הסידורים. תמיד חיפש לעשות טוב".

למרות הפער הגדול בהשקפת העולם בין שמחה בונים, שהיה אברך כולל בחסידות גור, לבין אחיו ישראל, ששירת בגדוד הנח"ל החרדי 'נצח יהודה' ובחר במסלול חיים שונה - הקשר בין השניים היה תמיד עוצמתי, מכיל ומכבד. "הקשר בינינו, למרות הפערים, היה חזק מאוד", מעיד ישראל. "עם כל זה שגדלתי בחסידות גור, אבא שלי שירת בצבא, ומגיל קטן ינקנו את השילוב הזה של חסידות וחרדיות ואהבת התורה עם אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל. שמחה בונים הלך יותר לכיוון החסידי והרבנות, וכשישבתי ודיברתי איתו על הנושאים האלו תמיד יצאתי בהרגשה שזה לא סותר ואפשר לשלב בין העולמות", הוא מדגיש. "ככה הלכנו יחד יד ביד".

בד בבד עם קבלת הדין בלב שלם, מבהיר דיסקינד, הוא חש תרעומת על התנהלות הנהגת המדינה בכל הקשור לאסון שבו נהרג אחיו. "אחת התכונות הבסיסיות והחשובות ביותר למנהיג היא קבלת אחריות. ואם עד עכשיו אף אחד לא קם ולקח אחריות, אז אנחנו בבעיה גדולה. אבא שלי אומר לי 'ישראל, עזוב אותך, אין פה בכלל מה לדבר על הנהגת המדינה - אנחנו מקבלים את הדין באהבה. רשב"י רצה אותו קרוב אליו'. נכון, הקב"ה בחר את כל 45 ההרוגים האלו, אבל עדיין אנחנו רוצים למנוע ממלאך המוות לעשות את שלו. הנהגת המדינה הייתה אמונה על הסדר והדאגה שמקום הציון יהיה כמו שצריך, והיא לא עשתה את זה. היא לא עושה את זה לא רק בשנים האחרונות אלא עוד מקום המדינה. קבר רשב"י לא אמור להיראות כמו שהוא נראה", הוא קובל בכאב. "הם לא יכולים להשאיר את המקום אותו דבר כמו שהוא היה לפני 1,500 שנה. הייתי מצפה ממדינת ישראל להכשיר את המקום לכל מאות אלפי היהודים בארץ ישראל, שתהיה להם גישה נוחה ובטוחה לקבר רשב"י, בלי כל העסקונה וההקדשים. מדינת ישראל היא זאת שאמורה לנהל את הקבר. צריך לעשות חשבון נפש נוקב במדינה.

"אם יורשה לי, מעל במה זו אני מבקש לקרוא לראש הממשלה בנימין נתניהו, בקריאה מאח שכול לאח שכול. ראש הממשלה לא היה נותן לטייח את הפטירה של אחיו יוני, ואני מצפה ממנו שגם אסון מירון לא יטויח. עד עכשיו לא שמענו מהפוליטיקאים החרדים וגם לא מהפוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית - כולם פשוט נעלמו, התאדו", הוא אומר בטרוניה. "אני יכול לציין לטובה חבר כנסת אחד - בצלאל סמוטריץ', שבאמת על היום הראשון הרים טלפון ודיבר עם אבא דברי ניחומים. חוץ ממנו אף אחד לא דיבר איתנו. הם יודעים לבוא בזמן שמחה לגזור את הסרט, אבל בזמן קשה, כשבאמת נדרשת מנהיגות וקבלת אחריות, הם נעלמים. אין מנהיג לבירה. איש הישר בעיניו יעשה.

"אני מצפה שבשנה הבאה אני אבוא להילולה של רבי שמעון בל"ג בעומר, שמעכשיו הוא גם יום ההילולה של אחי, ואראה את המקום מוסדר ומאורגן, ולא כמו שהוא היום, טלאי על טלאי כמו איזה קסבה. בשום מצב זה לא אמור להיראות ככה".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו