הם יחפשו את כל האשמים האפשריים – פעם זהו בן גביר אחראי, פעם זה נתניהו אשם. פעם יאמרו הכל בגלל הר הבית, פעם המגנומטרים הסוררים.
פעם צעירי להב"ה, פעם אלו הגרעינים הדתיים. פעם אלו תיקי נתניהו, פעם זה המצב הכלכלי ומצב התעסוקה בחברה הערבית. הם יכנו את 'המצב' בשמות: סכסוך, עימותים, הפגנות ומחאות אלימות, הפרות סדר, משבר השנאה, מתיחות, אוירה נפיצה וסבב דמים, המוח היהודי במיטבו.
הם יעשו הכל כדי להתעלם מהמילה המפחידה מכל: מלחמה.
הם לא יקראו לזה מלחמה, כי אם זו מלחמה, זה אומר שצריך לנצח, וכדי לנצח, צריך לשבור את הכלים ולהכריע את האויב. הם לא יקראו לזה מלחמה, כי אם זה מלחמה, יש בה רעים וטובים, אנחנו מול הם, אנחנו הטובים והם הרעים. הם לא יקראו לזה מלחמה כי אם זו מלחמה, למלחמה יש חוקים משלה.
במלחמה משמידים, לא מכילים. במלחמה רודפים את האויב, אותו ואת סייעניו, פוגעים לא מעט גם בחפים מפשע, כדי להכריע את האויב האכזר ולמנוע שפיכות דמים רבה עוד יותר. הם יימנעו מלדבר על מלחמה, כי במלחמה אין 'פורעים', יש אויב, אויב רע ואכזר, ואת זה לא נעים להגיד, זה לא נשמע טוב, זה לא ליברלי, זה בום בפנים.
הם לא ידברו על מלחמה כדי להימלט מהשאלות הקשות – מה זה אנחנו ומי זה הם, ומדוע הלכה שעשיו שונא ליעקב, ומדוע זה ישמעאל פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. הם לא ידברו על מלחמה כדי שלא לשבור בטעות את החלום, להמשיך לחיות בעולם מדומיין של דו קיום, חיים של אידיליה בה רק הקיצוניים משני הצדדים הם אלו שצריך לטפל בהם, ואז מיד הכל ייפתר. הם לא יעזו לחשוב על מלחמה כדי לא להפנים שיש כאן מאבק לאומי מתמשך, מאבק לאומי שלא ייפתר בשום צורה, חוץ מהכרעה צבאית ברורה, מוחלטת, שלמה, הכרעה של דוד המלך שהודיע שירדוף אויביו וישיגם, לא ישוב עד כלותם, אמחצם ולא יוכלו קום, ומשנאי אצמיתם.
הם יחפשו בנרות את הסימטריה, את האשמים משני הצדדים, את התירוץ לחמוק מהמציאות, להתלות באפשרות שמדובר בכלל בטעות, בקומץ קטן או סתם תסמיני רעב של ימי הרמדאן. הם יספרו על יוזמות שלום מרגשות, ויפיצו תצלומים של 'ואהבת לרעך כמוך', פיס אנד לאב. הם כמובן מוכנים לדבר על מלחמה – מלחמת אזרחים! כאילו אין כאן שני עמים שנלחמים ביניהם שנים רבות לפני הקמת המדינה, כאילו אין כאן מדינה יהודית ומיעוט ערבי עוין, שחפץ מאז ומעולם בהשמדתה של המדינה היהודית.
גם לממשלה לא נח לדבר על מלחמה. מלחמה זה מפחיד, במלחמה חייבים לנצח. את האוייב חייבים לכסח, לא לסכל או להרתיע. לכן זהו רק מבצע, סוג של סיבוב קטן בסופר במחלקת המבצעים, מבצע שאתמול התחיל ומחר ייגמר.
עד שלא נצא לקרב, כל עוד לא נדבר על מלחמה, אנחנו והם, הרעים והטובים, כוחותינו מול האוייב, זה ישוב פעם אחר פעם, כל פעם חזק יותר, מסוכן יותר ואלים יותר.
כל עוד נתחפר בעמדות ההגנה התודעתיות, במכבסת המילים ובתעשיית הנדוס התודעה, זה לא ייגמר. כל עוד לא נבין ונפנים שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה, שמלחמת ששת הימים הייתה רק שלב חשוב בדרך אך לא הסוף, האור במקצה המנהרה יישאר שם ולא יתקדם.