יוסי אחימאיר
יוסי אחימאירעניין אישי

בניגוד למה שסבורים, מבצע "שומר החומות" הוא הששי במבצעי צה"ל ברצועת עזה מאז ההתנתקות האומללה באוגוסט 2005.

קדמו לו: מבצע "גשמי קיץ ב2006 שנמשך 22 שבועות, מבצע "חורף חם" ב2008 שנמשך חמישה ימים, מבצע "עופרת יצוקה" ב2009 שנמשך שלושה שבועות, מבצע "עמוד ענן" ב2012 שנמשך שמונה ימים, ומבצע "צוק איתן" ב2014 שנמשך שבעה שבועות.

כל מבצע נסתיים בהסכם הפסקת אש. משמעותו – שקט מוגבל לתקופת-מה, עד שהחמאס ירים שוב ראש, יפתח בירי טילים, יתחיל המבצע הבא בתור, וישראל שוב תגונה בקהיליה הבינלאומית.

אסור שתהיה אשליה באשר להפסקת האש שהושגה אור ליום ששי, לאחר שהחמאס נדחק לפינה, המיט חורבן נורא בתחומי שלטונו, יותר מ200 הרוגים עזתיים, הרס מאות בתים ותשתיות, כולל מנהרות שנועדו לאפשר טרור רצחני ביישובינו הסמוכים לגבול. שוב מתחילים אצלנו דיבורים על הצורך בסיוע כלכלי לרצועה, מה שלדעת "מומחים" בתוכנו יצמצם את רצון שליטי הרצועה להמשיך בתוקפנותם. נדרש פתרון מדיני – אומרים לנו, כאילו זה מה שמעניין את חבורת הנייה-את-דיף-את-סינוואר, המזכירים את דאעש ובן-לאדן.

"יודעי דבר" אומרים שעזה במצור, חנוקה, ולכן לא היה לה ברירה אלא לפרוץ אותו "מצור". מתעלמים מכך שגם תוך כדי ביצוע פשעיה, כשישראל ניסתה להעביר דלקים ומוצרי מזון לרצועה, החמאס מנע זאת. גורל שני מיליוני נתיניו מעניין כקליפת השום את ראשי הנחש, שוכני הבונקרים התת-קרקעיים. ואולם אם במצור מדובר, הכיצד זה נצטבר ארסנל הרקטות, הטילים והמרגמות הבלתי נדלה הזה וחומרי הגלם ליצירתו? למה חומרי תבערה וכלי משחית כן, ואילו סיוע הומניטרי לא?

לאחר שישה מבצעים ברצועת עזה, שהופקרה לידי שלטון החמאס, ראוי להסיק את המסקנות הברורות. עד שלא יחוסל שלטון זה, נהיה צפויים לעוד ועוד מבצעים, בלי הנחות, נושאי שמות יצירתיים, כאשר ממבצע למבצע הלחימה תהיה קשה יותר ומסוכנת יותר. עזה לא תהיה לבדה. ראינו זאת כבר במהלך "שומר החומות". ראינו את ערביי מזרח ירושלים מתפרעים, ראינו ערבים ישראלים אלימים, ראינו ירי מלבנון, וראינו גם חלקים בחברה היהודית שמצדיקים את האויב.

בינתיים, בעוד שוררת הפסקת אש עם החמאס, ועד שיתחיל המבצע הבא – בעוד שנה? בעוד שלוש שנים? – עלינו לתת את הדעת להפסקות אש מסוג אחר: בין יהודים לערבים בישראל ובין יהודים לבין עצמם. אותם אלפי ערבים שהתפרעו בחוצות הערים המעורבות הזכירו למי ששכח, כי נאמנותם נתונה בראש וראשונה לזהותם הפלסטינית.

ביטוי לכך ניתן בפרץ של התקוממות ההרסנית שעירערה את הדו-קיום האשלייתי. הזכירו לכל, כי הם חלק מהמרחב הערבי הסובב אותנו והלוטש עיניו ליפו, לחיפה, לבאר-שבע, ללוד, לעכו ולאשקלון. ככל שחייהם טובים פה, יש בהם המשמרים בסתר לבם את חלום קץ ישראל.

כמובן, אין מדובר ברוב ערביי ישראל, אבל ההנהגה שלהם לא עצרה בעד המתפרעים. בלט הפעם בארסיותו הח"כ החייכן מיפו, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה, שקיבל במות נדיבות בערוצי הטלוויזיה להטיח מטחי שקרים במדינה ולקרוא לאו"ם "להגן על ערביי ישראל".

משימת הפסקת האש עם המגזר הערבי דחופה וקשה. לא פחות קשה ממנה היא משימת הפסקת האש בציבור היהודי, בין קיצונים משני הקצוות, משמאל ומימין. איני מדבר על מסיתים ומתלהמים כמו עופר כסיף ויאיר גולן מצד אחד, איתמר בן גביר ואנשי להב"ה מצד שני.

אלה ודומיהם הם בעיני מקרים אבודים. מדובר על חוגים נרחבים יותר, ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בעיקר כאלה שמצביעים על ישראל כגורם האלים ומציגים (גדעון לוי) את עזה כ"מחנה ריכוז", ומנגד כאלה שקראו "לשטח את עזה" ופרעו בעוברי אורח ערבים. תופעות נקם שכאלה אסור להן שתקרינה. יש לעשות הכל להשליט חוק וסדר, ולמנוע התלקחויות החורגות מכללי הדמוקרטיה הלגיטימיים.

הפסקות האש הפנימיות לא יבואו מעצמן. השקט הפנימי אינו מובן מאליו. נהפוך הוא. עתה ששככה זמנית האש בעזה ובעוטף עזה, המחלוקות הפוליטיות בתוכנו עלולות שוב להתעצם, כאשר המשבר הפוליטי חזר לסדר היום. סכנה פנימית אורבת לנו בשער. לא ניפול בגלל טילים. ניפול ח"ו בגלל ריב אחים שעלול לצאת מכלל שליטה.

בקום המדינה כמעט קרה הדבר, בפרשת "אלטלנה", שהשבוע מתקיימת האזכרה הממלכתית לזכר חלליה. מנחם בגין מנע אסון. "מלחמת אחים לעולם לא" – יצאה אז הקריאה הנרגשת מפיו. וכיום, בשנת ה73 לעצמאותנו, האין אנו שוב על סף מלחמת אחים? המסר האחראי של בגין, ניצול "אלטלנה", צריך להדליק נורה אדומה להנהגה ולכל ראשי הציבור. זו העת לגילוי אחריות לאומית. זו העת להפסקת אש פנימית.