אחינועם ניני
אחינועם ניניצילום: Tomer Neuberg/Flash90

אני לא רוצה איחוי עם האנשים האלה; לא עם אלה שצהלו בכיכר רבין כשאחינועם ניני  כינתה את בנימין נתניהו "המן" – כשהכוונה היא לאיש ממגילת אסתר שנתלה ביחד עם עשרת בניו - ולא עם מי שמבקש להעמיס את החרדים על מריצות.

פיה של ניני כבר הפיק בעבר ביטויים קשים בהרבה, לצערי, אבל הפעם זה היה מבחיל במיוחד. הקהל צווח בהנאה. איש לא מחה; כשם שאיש לא הסתייג מן הקריאות  "בוגד" או מן התמונות של נתניהו שעליהן צוירו  חבל תלייה או גיליוטינה.

וכן, אני גם לא צריך ריפוי. אינני נמנה על המחנה שבחר בהתנשאות ובהשפלת האחר. השנאה שנשפכה ברחובות לא באה מן המחנה שלי. מי שהגיע לבלפור עם אברי מין מתנפחים לא היו אנשי המחנה שלי ומי שטינף את השיח הציבורי היו אלה שתמיד היו כאלה. עוד לפני קום המדינה הם לא היססו לנקוט בכל תעלול אפשרי כדי לשמור על השלטון.

אינני רוצה להכביר מילים בנושא הזה אולם חשוב לזכור שמי שהסגיר צעירים יהודיים  שהשתייכו  לאצ"ל וללח"י לידי המשטרה הבריטית  היו בני אותו מחנה שכעת עולז ושמח על שעלה בידו לחזור להגה השלטון בעזרת עלילת דם משפטית . בספרי ההיסטוריה, "תקופת הסזון" תיזכר לדיראון עולם.

אינני רוצה, כאמור, לא בריפוי ולא באיחוי. אין לי שיג ושיח עם האנשים האלה. אין בהם מאומה. מי שעומד בראשם דוחה  אותי. הדוברים שלהם ריקים מערכים. כל מה שהם ביקשו, לדעתי,  הוא ליצור אנרכיה שלטונית כדי להמאיס את השלטון הקיים על האזרחים שומרי החוק, אם כי ברור שמה שגרם לחילופי השלטון הם לא ההפגנות. את מה שקרה בשבוע שעבר אפשר לייחס לנוכלות פוליטית של אדם אחד. יכול להיות שהממשלה שהוא הקים היא  חוקית, אבל היא, בעיניי,  ממש לא לגיטימית.

והכוונה שלי היא לכך שלא יכול להתקיים מצב שבראש הממשלה יושב אדם שאין לו תמיכה ציבורית. מפלגתו מונה שישה חברי כנסת – וזה לחלוטין לא תקין. בפועל אין לנפתלי בנט שליטה כלשהי על ממשלתו. יש שמונה מפלגות בקואליציה ולכל ראש מפלגה יש את חלקת אלוהים הקטנה שלו. בנט לא יכול לפטר איש מן השרים, להוציא את אלה שהוא מינה מתוך חברי הכנסת של מפלגתו, וגם בעניין זה אני לאמרי לא בטוח שזה אפשרי.

מה שמחזיר אותי לראשית הדברים.  מיליונים רבים נשפכו על ההפגנות של מחנה רק-לא-ביבי. שום דבר מאחד לא היה שם. רק  הרבה רוע ורשעות ושנאת חינם  ומה שקרה בבלפור יכול להוביל רק לפריכות נוספת  של החברה היהודית. חסן נסראללה הרגיש בזה כשאהוד ברק נסוג מרצועת הביטחון בדרום לבנון. גם ערפאת הרגיש בזה – ולכן הוא פתח באינתיפאדה השנייה. ראשי החמאס מבינים את זה בימים האלה.

והדברים לא הולכים להשתנות לטובה. ניני מייצגת מחנה שהשנאה זורמת בעורקיו – וזה מתכון ברור לקריסה. הדרת מיליוני אזרחים מן השלטון תוך קביעה שהם בכלל מתאימים רק להיות חוטבי עצים ושואבי מים, זה לא ילך.  השליטה במוקדי הכוח, בבית המשפט העליון בפרקליטות המדינה ובערוצי התקשורת, לא תספיק. ההתעוררות של כל אלה שהיום כבר מבינים שהשלטון "נגנב" בידי מי שרוצה להשאיר אותם מחוץ לעמדות שליטה בעתידם, קרובה.