בשתים עשרה אפס אפס נכנסו לתוקף ההנחיות החדשות-ישנות על עטיית מסיכות, בשתיים וחצי עלה ארז לב ארי על בימת הזאפה בירושלים, מסרב לתת לקורונה לשנות לו תכניות.
על המופע הזה הוא עבד הרבה זמן, השירים אמנם אותם שירים מוכרים ואהובים, אבל המופע וההרכב חדשים לגמרי.
"איזה כיף לחזור להופיע" הוא מכריז, והקהל גומל לו במחיאות כפיים נלהבות, גם הוא גם הם כמו מנסים להדחיק את הוראת המאבטח בכניסה על חבישת מסיכות. יהיה זמן להתבאס אחרי זה, עכשיו הופעה. ואיזו הופעה זו הייתה.
לב ארי פותח עם התותחים הכבדים, ונותן לקהל על ההתחלה את 'אחותי כלה' ו'בסוף היום', כש'צדק' ו'נחום וציונה' מגיעים לא הרבה אחריהם. בין השירים מלהטט בן ארי במיומנות, מחליף בין גיטרה אקוסטית לחשמלית וחזרה, נותן לקהל בדיוק את מה שהם באו לחפש - הפוגה קצרה מהלחץ של יום שישי, של הקורונה, של הבלאגן הזה שנקרא החיים.
"מה שמפחיד זה לא המוות" הוא מכריז, "מה שמפחיד זה לא לחיות". כשמישהו שואל אותו מה זה אומר הוא לא עונה לו, במקום זה הוא פותח בשיר שמסביר הכל - פרימטיבים.
לב ארי מפלרטט עם הקהל ומפתיע כשלרגע אחד הוא עוצר את המוזיקה ושואל אם יש למישהו שאלות, ככה, כמו בשיעור. "לקחתי פה סיכון" הוא מבהיר, "יכולתם לשאול מתי השיר האחרון..."
רואים שהוא נהנה שם, על הבמה, הקורונה כפתה עליו שנה וחצי של הפסקה מהופעות, אבל הוא מבטיח שהוא ניצל את הזמן ליצירה וכתיבה של חומרים חדשים. השיר הראשון מביניהם - לאהוב ולשחרר, יצא ממש לא מזמן ומכיל גוון מוזיקלי חדש שעד עכשיו לא הכרנו מלב ארי, וזו הפעם הראשונה שהוא מבצע אותו על במה.
השירים ממשיכים להתנגן, להיטים כמו 'מה אעשה' ו'אנה אפנה' לצד שירים מוכרים פחות. בלי עין הרע כבר חמישה אלבומים יש לו ללב ארי, וגם לא מעט קהל שאסף לאורך השנים. גברים, נשים, דתיים, חילוניים, זקנים ואפילו ילדה אחת בת חמש נצפתה בקהל, כולם יושבים ונהנים. זו לא הופעה לריקודים, אם זה מה שאתם מחפשים לא בן ארי הוא הכתובת, אבל כפרידה מההופעות רגע לפני שלושת השבועות היא בדיוק מה שהיינו צריכים. מומלץ.