הדור שלנו לא מתחבר לאבלות החורבן. זו עובדה. אפשר להצטער על כך, אפשר לנסות לפתור את זה, אבל העובדה הפשוטה היא שכל מנהגי האבלות המוזכרים בשולחן ערוך הופכים כמעט ללא רלוונטיים בציבוריות הישראלית, גם זו הדתית.
סימן שלם הקדיש מרן רבי יוסף קארו למנהגי האבלות הנוהגים במשך כל השנה על החורבן, אך נדמה כי בימינו הצליח זכר זה כמעט להיעלם. מנהגים רבים אינם נוהגים או שאיבדו לגמרי ממשמעותם המקורית. רוב החתנים בדורנו אפילו לא שמעו על המושג עטרות חתנים שאותן הם אמורים להסיר, ואת כלי השיר שאין לשמוע כל השנה צמצמו לכמה שבועות, וגם זמן זה מנעימים בשירה ווקאלית נפלאה למהדרין מן המהדרין. את האמה על אמה שאמורים להשאיר לא מסוידת הפכו למין קישוט דקורטיבי נפלא שרק מוסיף חן לבית, ומה נאמר על שבירת הכוס בחופה? אות להתפרצות השמחה, לא כל שכן שאף אחד לא באמת מצטער על שוויה של הכוס שנרכשת בחנויות "הכול בשקל". בקיצור, ה"זכר לחורבן" צריך תזכורת בפני עצמו.
גם מנהגי האבלות שנהגו בשלושת השבועות הולכים ומאבדים ממשמעותם. את האיסור ללבוש בגדים מכובסים (שם תקנא, ג) עוקפים בכך שלובשים אותם כמה דקות קודם לכן (רמ"א, יו"ד סי' שפט א), וכשהמעדנים שמפיקים היום ממאכלי חלב הם חגיגה של ממש לחך, אין סיבה לעצבות מיוחדת כשאי אפשר לאכול בשר (שם תקנא, ט).
צריך להדגיש כי כל הדוגמאות הללו הן לא פריצת גדר או עקירת דיני או מנהגי ישראל. כולם מנהגים שנפסקו בהלכה כמציאות ראויה בהחלט.
אז מה נשאר לנו מכל האבלות על החורבן? איך מחזירים את אווירת העצבות שחשו אבותינו כשהתאבלו על בית המקדש כמי שמתו מוטל לפניו?
ובכן לעניות דעתי, פשוט לא מחזירים. לא רק כי אי אפשר, אלא כי גם לא צריך. לא לתחושת עצבות שכזו נשוב, על אף שבהחלט צריך געגוע. אך כדי להסביר זאת נפתח בהבנה מהי המשמעות הפנימית של האבלות על החורבן.
"כל זמן מאיר בתכונתו"
למשפט בכותרת הביניים, שטבע מרן הרב קוק זצ"ל, ישנה משמעות מכרעת בנוגע לכל מה שקשור למנהג ישראל. השאלה שתמיד שואלים על חגיגת חגים ומועדים היא: "מה אכפת לי מה היה לפני אלפיים שנה?" או כניסוח הגמרא על דברים מעין אלו: "מאי דהווה - הווה".
בכלל, ביהדות אין סימפתיה מיוחדת לסיפורי היסטוריה כערך בפני עצמו. אם המציאות ההיסטורית אינה מלמדת אותנו דבר שיש לו שייכות לחיינו בהווה, הדבר פשוט אינו מעניין. ייתכן מאוד שאת החוקרים במדור לסוציולוגיה וחברה יעניין מאוד שבחברה היהודית הקדומה, קודם לזמן עזרא, היו עורכים נישואין כל יום משום שבתי הדינים היו נוהגים לשבת בדין כל יום. אבל את הגמרא (כתובות ג, א) זה פשוט לא מעניין – "מאי דהווה - הווה"! אם למידע ההיסטורי הזה אין חשיבות של ממש לעיצוב פני החברה כיום, זה לא יעבור מסך אצל חכמינו.
אז מדוע בכל זאת אנחנו חוגגים חגים שכל כולם ציון היסטוריה? פסח – יציאת מצרים, פורים – ההצלה בתקופת פרס, חנוכה – הצלה בתקופת יוון, וגם החורבנות נועדו לציון מאורעות שזמנם עבר לפני אלפי שנים.
תשובה עמוקה ומספקת לזה יש בדברי חכמי האמת. האריז"ל הסביר בכמה מקומות (שעה"כ דרושי פורים א; דרושי ר"ה הקדמה) כי בכל שנה בתאריך שבו חלה מציאות היסטורית, חוזרת להאיר אותה תכונה רוחנית שהתקיימה בזמן האירוע המקורי, שפעלה את כל המאורע. על פי הסבר זה ניתן לדמות את הזמן כמעין ספירלה. הזמן איננו קו רציף על סקלה אין סופית, כך שמה שהיה לא ישוב עוד. הזמן הוא קו שמסתלסל במעין ספירלה, כשהערכים הרוחניים שחלו באותו תאריך בעבר מאירים באותה נקודה בדיוק בעיגול שמעליה, עד לאין סוף. כך חז"ל יכולים לדבר על חמישה דברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב (משנה תענית ד, ו) אף על פי שישנו הפרש של דורות מאירוע לאירוע. מדוע זה חשוב? כי זה מלמד אותנו דבר נוסף על הזמן. זמן איננו עמוד כזה או אחר שנתלש מלוח שנה. הוא איננו רק ציון מספרי שנועד לארגן מידע כרונולוגי אצל האדם החושב. הזמן הוא מציאות ממשית, נקודות אור רציפות שמחוללות אירועים במציאות הקונקרטית.
לזה בדיוק התכוון הרב זצ"ל כשטבע את הביטוי "כל זמן מאיר בתכונתו". לכל נקודת זמן ישנה תכונה, אופי רוחני מסוים. המציאות הזאת היא זו שמארגנת את האירועים ההיסטוריים.
אבלות בזמן של תקומה
הזמן מאיר בתכונתו גם אצלנו. בדורנו, דור של תקומה, דור של שיבה לארץ והגשמת חלום דורות, לא פלא שקצת קשה למצוא תמונות של אבלים על החורבן היושבים כפופים כמו נלקחו מתמונותיו של הרמן שטרוק.
אם המציאות משדרת תקומה, סימן שגם הזמן מאיר ומתאים לכך. מי שלא טובל בתחושות של בניין וגאולה, "מי שאל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט", אין ספק ש"לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת" (אגרות הראי"ה שם).
מנגד, הלכה היא הלכה, וכשחז"ל קבעו שיש להתאבל על החורבן הם קבעו קריטריונים מדויקים מתי האבלות הזאת נפסקת. לצערנו הבית עוד לא נבנה, ושועלים עוד מהלכים בו. אבל אולי אפשר לדייק את המשמעות של האבלות, ולהבין כי אנו נדרשים לעלות קומה כשאנו מדברים על מנהגי זכר לחורבן בתקופתנו.
המינוח היותר שכיח ליחס כלפי החורבן הוא צער ולא עצבות, ולא לשווא הוא. הזוהר הקדוש מכנה את העצבות "סיטרא אחרא" (זוהר פ' נח דף עא א) – כלומר הצד האחר. המרוחק, השנוא (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מח), הזר, לאדם ולעולמו של הקב"ה. ההפך מהעצבות איננה השמחה, אלא ההוללות (עין איה, ברכות סא ב פס' ריז), משום שהעצבות מביאה לייאוש וחידלון, והבריחה היחידה ממנה היא שכחת דומיית המוות שעל ידי הליצנות וההוללות. לכן הצחוק ההולל מיוחס לטחול שהוא גם מקור העצבות – "עציבו דטחול" (תיקוני זהר פה, א).
לעומת זאת הצער והמרירות מגיעים מתוך תחושת חיסרון וגעגוע לשלמות (תניא ליקו"א לא). אין זו תחושת חידלון וייאוש אלא להפך. מרירות על חוסר השלמות שמולידה תשוקה עזה למילוי החיסרון. הלב שמלא בתחושת געגוע למציאות שלמה, לגאולת ישראל וישיבתם על כל אדמתם, לבניין בית המקדש על מכונו תוך גילוי שכינה, לקרבת אלוקים – לב שכזה מסוגל לדמיין במחשבתו מציאות גאולית, אך כשהוא נופל לקרקע המציאות הוא מצטער ומזיל דמעה.
מנהגי האבלות לא באו בהכרח להציק לנו. אין כוונתם לעורר דווקא מציאות לא נוחה ומתוך כך עצבות ותחושת אבלות. כאמור, אנו מצווים להצטער ולהתגעגע לבניין שלם אך העצבות מאיתנו והלאה. האיסורים שיש לנו בעקבות החורבן נועדו לקלף את הזיוף שבתחושת השלמות ולעורר אותנו להבין כי גם מה שיש בידינו חסר הוא מאוד. כבר אמרו חז"ל כי מיום שחרב בית המקדש ניטל הטעם מן הפירות (סוטה משנה ט, יב). גם אם אנחנו מרגישים טעם בפרי, אין זה אלא רמז דק למציאות השלמה. גם כשאנחנו גרים בבית מושלם, אנחנו צריכים להבין שתחושת הנינוחות שיש לנו מהבית אינה אלא קצה הקצה של תחושה העוטפת יושבי בית בזמן בית המקדש. כך בכל רובד ושכבה של חיינו, הגשמיים והרוחניים.
ייתכן שטריקים הלכתיים כאלו או אחרים יוכלו למלא את אי הנוחות שמתעוררת עם הנהגת האבלות בימי בין המצרים. אך כדאי הוא בית אלוקינו שנתאבל עליו לפחות אחת לשנה, וראויים אנחנו בייחוד בדורנו לעורר געגועים לבניין שלם כל השנה.
***
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות וראש תוכנית רבנן דאגדתא
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)