נאיביות בוודאי שלא הייתה שם; זדון, אולי, גם לא, אם כי בעניין זה אני לא לגמרי בטוח. אחרת, אין להבין כיצד פרקליטים, מן הבכירים שיש בפרקליטות המדינה, לא הבינו שכתב אישום כל כך רשלני, נגד ראש ממשלה מכהן, ייחשף ביום מן הימים כחסר מסד משפטי.
יש אומרים, שהם ציפו לכך שעצם הגשת כתב האישום תוביל לאיזו שהיא עסקת טיעון ושאיש לא יבקש לפשפש בקרביים של חומר הראיות; אולם בהכירי את הנפשות הפועלות, נדמה לי שזאת הייתה תקוות שווא.
אינני יודע מה הניע את היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתב האישום דווקא ביום שבו עמד בנימין נתניהו לקיים מסיבת עיתונאים היסטורית ביחד עם נשיא ארצות הברית, אולם בדבר אחד אני בטוח: הוא לא עשה את זה בלב כבד, כפי שהוא טען במסיבת עיתונאים משלו.
הוא אץ-רץ בצהרי היום למזכירות בית המשפט המחוזי שנמצאת בצידו השני של הרחוב שבו נמצאים משרדיו כדי להגיש כתב אישום מחורר, המבוסס על תזה משפטית מפוקפקת, למרות שראיות רבות מאוד, רלוונטיות מאין כמותן, בכלל לא נבחנו.
כך או כך, בעוד פרקליטות המדינה מתפתלת תוך שהיא מבקשת שוב ושוב לדחות את המשך המשפט על מנת לאפשר לה להעמיד לרשות הסנגורים את מאות אלפי המסמכים שלא נמסרו להם, בין בשוגג ובין במתכוון, כבר עתה ברור שהמשפט הזה יימשך מספר שנים; אלא אם כן, בשלב מסוים ירגישו השופטים שקצה נפשם בכל הסגה המתחוללת לנגד עיניהם – ויעשו מעשה.
הדין הוא, כידוע, שבכל שלב של המשפט רשאי נאשם לטעון שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית; זה הדין והוא נותן סמכות לבית המשפט, בין השאר, גם לבטל את כתב האישום ( כולו או חלקו).
אינני יודע אם לסנגוריו של נתניהו יהיה את האומץ לדרוש מבית המשפט לבטל, כבר בשלב זה, את החלק המייחס לו שוחד, בהכירם את מערכת המשפט הנוהגת במקומותינו. כל הממסד המשפטי יעמוד על רגליו האחוריות - אבל זה מה שצריך שופט הגון לעשות. זה מה שהיה קורה, כנראה, בארצות הברית או בבריטניה. ביל קוסבי האגדי זוכה לפני כמה ימים בערכאה עליונה במדינת פנסילבניה בגלל הרבה פחות ממה שהתגלה בבית המשפט בירושלים.
יכול להיות שאני תמים, אבל צריך לזכור שפרקליט המדינה , מי שזה מקרוב מונה, ככל שאני יודע, היה חלק מצוות האיפכא מסתברא שבחן את כתב האישום לפני הגשתו לבית המשפט. דא עקא, כיום כבר ברור שמה שהוצג לצוות היה שונה באורח מהותי מן התזה הנוכחית המוצגת לשופטים. הצוות נדרש, למעשה, לבחון את כתב האישום המקורי – ולא את זה שתוקן. המונח "היענות חריגה" לא היה מוכר לו; שלא לדבר על כך שחומרי החקירה שנמסרו לו היו חסרים באורח משמעותי.
מה שאומר, שעמית איסמן צריך, בתוקף סמכותו, לבחון מחדש אם יש סיכוי סביר להרשעה, באמצעות הצוות שלו, כמקובל בכל תיק פלילי. זאת, נוכח המסמכים הרבים שהתווספו והמבנה המשפטי המאוד מיוחד שאותו מציג כעת כתב האישום. חריגה מן הנורמה בוודאי שקשה יהיה להוכיח. הרבה מאוד כסף יכול להיחסך לקופת האוצר – וגם זמן שיפוטי יקר.
ההייתי כחולם, אני מקווה שלא.