הרב יהודה גולדברג
הרב יהודה גולדברג צילום: שימוש חופשי

בראיון בערוץ שבע קבע הרה"ג יעקב אריאל שליט"א כי אוצר בית דין עדיף על היתר המכירה. בתגובה כתב הרב דוד שלם (ו' באב תשפ"א), על פי הספר של הרב יהושע בן מאיר, שיש לכאורה עוד רבנים הסוברים שהיתר מכירה עדיף על פני אוצר בית דין.

יש לציין שהגר"י אריאל שליט"א איננו נגד היתר המכירה. אדרבה, הוא חבר בוועדת השמיטה של הרבנות הראשית, שהיא האחראית על היתר המכירה בארץ ישראל. כך שהוא בוודאי תומך בהיתר מכירה, אולם דעתו היא שכאשר יש שעת דחק גדולה מבחינה כלכלית המדינה יכולה להשתמש בהיתר מכירה, אולם יש דרך שהיא מהודרת יותר, שהיא דרך אוצר בית דין, שכל היכול להשתמש בה הרי הוא מהדר במצוות שביעית.

אוצר בית דין היא הדרך שבה נהגו בארץ ישראל בתקופת בית שני. כפי שהתוספתא (שביעית פ"ח ה"א) הביאה אותה לנו למשמרת, למען נדע שכשנחזור לארץ ישראל, לאחר הגלות הארוכה, שבארץ ישראל נהגו לעשות אוצר בית דין. אין בתוספתא או בכל מקור קדום אחר אזכור להיתר מכירה מכיוון שזו תקנה לשעת דחק גדולה, כפי שהיה בתחילת היישוב החדש בארץ ישראל, כאשר כל היישוב היה מבוסס על ייצוא של פרי הדר, יין ואתרוגים לחו"ל, ובלא ייצוא עמד היישוב היהודי בארץ ישראל בפני התמוטטות.

על כן הגר"י אלחנן זצ"ל והרב קוק זצ"ל ועוד רבנים ראו צורך להסתמך על דעות יחידניות (ספר התרומה) כדי להתיר לחקלאים יהודים לעבוד את האדמה בשביעית (מלבד ד' מלאכות האסורות מדין תורה). לעומת זאת, אוצר בית דין אינו מועיל להתיר ייצוא ולא יכול היה לפתור את בעיית היישוב היהודי בארץ ישראל באותה עת ולכן דרך זו כמעט לא הוזכרה כלל בשיטתם אבל בזמן שיכולים לעשות אוצר בית דין (ללא ייצוא) ודאי היה גם הרב קוק זצ"ל מתיר זאת מלכתחילה.

אי"ה כאשר ייבנה המקדש ותנהג שביעית מדין תורה, אוצר בית דין ינהג כמבואר בתוספתא ואילו היתר מכירה, המיוסד על שעת הדחק כששמיטה נוהגת מדרבנן, בוודאי לא ינהג. על כן השאלה מה עדיף איננה נכונה. לכל הדעות כשיש בעיות במשק הכללי יש לעשות היתר מכירה, ואילו חקלאים המסוגלים לעמוד בתנאי אוצר בית הדין ברור שעדיף שיעשו אוצרות בית דין.

גדול תלמידיו של הרב קוק זצ"ל היה הגר"ש ישראלי זצ"ל. הוא המשיך את דרכו במצוות התלויות בארץ, ויצא להגן עליו מפני מתקיפים שונים בספריו ארץ חמדה, חוות בנימין ובעוד מאמרים. כמו כן היה יו"ר ועדת השמיטה של הרבנות הראשית כמה שנים. הגר"ש ישראלי כבר העלה את נושא אוצר בית דין ללא היתר מכירה בספר "בצאת השנה" (שנת תשי"ט) ושם דן בהרחבה על שטרות מעשיים למי שרוצה לעשות אוצר בית דין ללא כל מכירה, בסוף ימיו חזר וסיכם את משנתו ההלכתית בספר חוות בנימין (ח"ג סי' צח, תורה שבעל פה לה, תשנ"ד). שם ביאר שגם הרב קוק זצ"ל לא היה מחמיר במלאכות שהן להצלת הפרי ולטובתו כאשר הכול נעשה במסגרת אוצר בית דין.

הגר"ש ישראלי הסביר שהאיסורים בשביעית הם בעיקר מפני שאדם מראה שהוא בעל השדה והוא המחליט על פירות השדה. על כן עליו להפקיר ולא לעשות מלאכות אפילו לטובת הפרי, אבל במסגרת אוצר בית דין, שהפירות הם של כלל ישראל ואין כאן בעלות פרטית, יש מקום להקל אפילו במלאכות שנועדו לטובת הפירות עצמם. בכך סיכם הרב ישראלי זצ"ל את דעתו וביררה הלכה למעשה וזו משנתו האחרונה והקובעת (המאמר נכתב בתשנ"ד והגר"ש ישראלי נפטר בתשנ"ה). ליקוט משפטים ממאמרים שונים ומזמנים שונים אין בו מהיושר ומההגינות כאשר הגר"ש ישראלי הביע בצורה ברורה את מסקנתו הסופית.

המשיג הוסיף חטא על פשע בכך שכתב שהגר"ש ישראלי לא תמך באוצר בית דין של ירקות וכל ההיתר שכתב היה לאוצר בית דין של פירות. והנה יש לדון לזכות את הכותב שכנראה לא קרא את דברי החוות בנימין בספר, אלא כתב בהעתקה מספרי אחרים, אבל המעיין במאמר יראה שראיית הגר"ש ישראלי היא מדין ממרסין את האורז שעשו בו אוצר בית דין, וברור שאורז הוא ירק ולא פרי, ואם כן כיצד אפשר לכתוב שהגר"ש ישראלי לא התיר אוצר בית דין בירק?

אומנם מה שהוסיף הגר"ש ישראלי זצ"ל שיש בירקות עוד תקנה הוא לגבי ירקות שרוצים לזרוע בשביעית, פעולה זו אינה יכולה להיעשות על ידי אוצר בית דין, אבל במצעים מנותקים אפשר לעשות כן, ועל כן כתב שבירקות שאין אפשרות לעשות אוצר בית דין אפשר לגדל במצעים מנותקים, ודברי המשיג הרב דוד שלם אינם מובנים היכן מצא שהגר"ש ישראלי לא תמך באוצר בית דין בירקות כשזה עיקר הוכחתו?

גם דברי הכותב על הרבנים הראשיים, הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל, שהצריכו גם היתר מכירה וגם אוצר בית דין, הם דברים מופרכים כפי שעולה ממכתב שכתבו שניהם מטעם הרבנות הראשית (תשרי תשמ"ז) על הקמת אוצר בית דין של חקלאים שלא עשו היתר מכירה, ושם הם כותבים שיש לשמור קדושת שביעית בפירות אלו, ולא רק זאת אלא שהם ממליצים להעדיף פירות אלו בגלל דברי הרמב"ן על פירות שביעית וגם מפני שיש בכך חיזוק חקלאים שהם "גבורי כח עושי דברו" (הודפס בספר קטיף שביעית, ח"ח עמ' 211).

והוסיפו הרבנים שפירא ואליהו זצ"ל בשבט תש"ס במכתב: "על כן הננו קוראים למנהלי המוסדות וארגוני הקנייה השונים להתאחד ולהתארגן כבר כעת על מנת לקנות בשנת השמיטה מהתוצרת שתשווק על פי רבני 'מכון התורה והארץ', שעושים ופועלים על פי הדרכתנו והוראותינו". הלזה ייאמר שהם לא תמכו באוצר הארץ שהביא ירקות ופירות הקדושים בקדושת שביעית?! גם בספר מאמר מרדכי (סי' א' עמ' קפו, שנדפס בחיי הרב אליהו, בהשגחתו ובפיקוחו) כתב: "אע"פ שמעיקר הדין הלכה כהרמב"ם לחומרא ואין לנו לזוז ממה שפסק, ובכל השנים פרסמנו והחמרנו כדעתו, מ"מ בשנים האחרונות מצאנו מקום להקל בגלל שהיא שעת הדחק, וכמו שכבר הקל מרן החזו"א כדעת הר"ש וכדעת הרמב"ן נגד דעת הרמב"ם... ואדרבה, כיון ששעת הדחק היא, בטוחני שגם הרמב"ם עצמו יסכים עמנו להקל בספיחין שצמחו מעט בשביעית... אבל יש לשמור אותם בקדושת שביעית".

ברור שבירקות שעשו בהם היתר מכירה לא היה מזקיק קדושת שביעית, אלא שאלו ירקות אוצר בית דין ללא היתר מכירה, וכך היה מורה הלכה למעשה. גם במאמר מרדכי (מהדורת תשע"ד עמ' שכט) כתב שיש להדר בירקות זריעת שישית ולקיטת שביעית ולא הזכיר כלל נושא של היתר מכירה, עיי"ש בסדר העדיפויות שהביא.

המשיג הרב שלם הוסיף שגם הגרע"י כתב שהיתר מכירה עדיף על אוצר בית דין. והנה לא ראה המשיג את דבריו בילקוט יוסף (עמ' תכט): "גם כיום ישנו אוצר בית דין, וקיימים תחנות חלוקה מטעם האוצר, ואין לפקפק על ענין זה, שכבר נהגו בו גדולי הדור שלפנינו, ולכן אפשר לכתחילה לקנות פירות מאוצר בית דין שמתנהג כהלכה (ואינו מוכר יותר ממחיר השוק), ובפרט שיש פוסקים הסוברים שמצווה לאכול פרי שיש בו קדושת שביעית.

ואם בית הדין ממלא שליחותו כדבעי, בגביית דמי ההוצאות ולא בגביית מחיר מופקע, פירות אוצר בית דין עדיפות על פירות של גויים מהיתר מכירה, ובזה אנו מחזקים את ידיהם של אותם גבורי כח עושי דברו, החקלאים השומרים ומקיימים כל הלכות שמיטה מתוך מסירות נפש וביטול הפרנסה.

אולם אם בית הדין מוכרים את הפירות במחירים גבוהים יש לחוש בזה לאיסור סחורה בפירות שביעית ובאופן כזה עדיף יותר לקנות פירות של היתר מכירה, מאשר לקנות פירות מאוצר בית דין". בדברי הגרע"י זצ"ל אין חלילה פקפוק באוצר בית דין, אלא אם המחיר גבוה ויש בו סחורה, אבל בתי הדין המקפידים על מחיר שוק כתב במפורש שיש בכך עדיפות ובלא היתר מכירה כלל. ויש לדון את המשיג הרב שלם שלא עיין בספר פנימה ולא ראה את דברות קודשו.

חלק גדול מהרבנים שהמשיג הביא על עדיפות היתר מכירה על אוצר בית דין חיים עדיין בימינו לאוי"ט ואפשר לפנות אליהם ולברר את דעתם ולבדוק אם חלו בה שינויים לנוכח המציאות שהשתנתה..

לבסוף כתב הרב שלם שהיתר מכירה נוהג שלוש מאות שנה ואילו אוצר בית דין לא הונהג מעולם בדורות עברו. כאן גילה הכותב חוסר ידע במציאות, אומנם היתר המכירה הראשון הופיע בספר שמן המור (לר' מרדכי רביו), אבל שם מדובר "על אדם שהיה לו כרם בחברון והיה מוחכר לגוי, כיוון שבעיר חברון אי אפשר לעבדה ולשומרה אלא ע"י גויים שידם תקיפה וגזלנים הם גם באישון לילה ואפילה, ואם לא יהיה ידי גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים ויגזלו את כל פירותיה ולא יניחו בה זמורות ואשכול ענבים, ואי לזאת שאול שאל מה משפט ותקון יבחר לו להתנהג בשנת השמיטה כדי שלא תהא מכשילו לעבודת הגוי אשר הוא חורש ומזמר בארץ אשר לו בשנה השביעית שנת השמיטה".

על מציאות זו התיר לו לעשות היתר מכירה כדי שלא ייכשל, אבל בימינו, שהיהודים עובדים ומעבדים את האדמה ויכולים לשמור בה קדושת שביעית, מדוע יעשו היתר מכירה לגוי, למכור ארץ חפץ? וכידוע משנת תר"ע היו אוצרות בית דין בישראל, ועוד שאוצר ב"ד נהג בזמן התוספתא בימי בית שני כפי שהזכרנו לעיל ומעידה שכך נהוג בא"י עוד אז. על כן כשיש באפשרותנו לשמור שביעית נתאחד כולנו להוסיף בקדושת שביעית.

נחזור לדברי הגר"י אריאל שליט"א, שיש עדיפות הלכתית וקדושתית לפירות הקדושים בקדושת שביעית ומחולקים על ידי בתי הדין המקפידים על קלה כחמורה, ומצד שני כמדינה ולצורך כללי יש לעשות היתר מכירה מהודר.

הרב יהודה גולדברג הוא ראש כולל הלכה בישיבת ההסדר רמת גן

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו