ההשוואה בין שטיסל לשבאבניקים היא כמעט בלתי נמנעת. נכון, שטיסל היא סדרת דרמה משפחתית ואשכנזית בעוד רעותה המזרחית זולגת בהגדרה אל מחוזות הקומדיה, אבל בסופו של דבר שתיהן סדרות שמביאות את ההווי החרדי אל המרכז המסך.
מי שעמד במרכז שטיסל היו אנשים אמיתיים, מומצאים אמנם, אבל אמיתיים מכל בחינה אחרת. יש משהו יותר אמיתי מהאבל של קיווע על ליבי? משולם המקנא בנוחעם על שזכה ברבנית יוקטן? מבחינת הסדרה משפחת שטיסל הייתה אמיתית לכל דבר ועניין, האנשים והרגשות היו הדגש, החרדיות הייתה רק המעטפת שמסביב.
בשבאבניקים המצב היה שונה, כמו שמרמז השם של הסדרה העיקר בדמויות היה הסטריאוטיפ שהם ייצגו. זה יכול להיות הלמדן עם הבעיות החברתיות, זה יכול להיות הבחור המזרחי שהתקבל רק בגלל אבא שלו, וזה יכול להיות האמריקאי הטחון. גדליה, מאיר או לייזר פחות רלוונטיים לכאן, רק הטיקט החברתי שעליו הם יושבים.
וזה עבד, לפחות בעונה הראשונה, הדמויות הסטריאוטיפיות היו מוצלחות, והשילוב של הארבעה יצר עונה עם פסגות של רגש והומור שהצליחו לשבור לא מעט מחיצות בחברה הישראלית. שבאבניקים הצליחה לתת הצצה לתוך עולם שעד עכשיו היה יחסית סגור בפני רובנו, הצצה שאם לשפוט על פי תגובות של צופים חרדיים הייתה יחסית נאמנה למקור, השאלה הגדולה היא כמובן מה יקרה עם העונה השנייה?
כי בניגוד לשטיסל, שכמו לוקחת את עניין החרדיות של גיבוריה כמובן מאליו, שבאבניקים דשה בנושא בלי הפסקה. החרדיות שמודעת היטב, ואולי אפילו טיפ-טיפה יותר מדי, לחרדיותה. בעונה הראשונה זה עוד היה מובלע קצת, גם כי חלק ניכר מהזמן הוקדש לבניית דמותם של גיבורי הסדרה, וגם כי הסביבה בה התרחשה העלילה הייתה בעיקר הישיבה, מה שדי צמצם את מרחב האפשרויות של הגיבורים. כולם מסביבם היו חרדים, או לפחות רובם, האופציות האחרות לא באמת היו רלוונטיות.
לעונה השנייה מגיעים יוצרי הסדרה ממקום אחר לחלוטין, גם הגיבורים כבר מוכרים לצופה ואין צורך לבזבז זמן מסך יקר על מנת לבנות את דמותו של גדליה כתימהוני או של לייזר כמעט מתנשא, וגם העלילה מתרחשת בסביבה שונה לחלוטין.
תזכורת קטנה לעלילה - לאחר שבסיום העונה הראשונה הם גורשו מישיבתו של הרב בלוך, ארבעת החברים מבינים שהם נמצאים בבעיה – ברצונם למצוא לעצמם שידוכים ולחיות את החיים הטובים, אך על מנת לעשות זאת, עליהם למצוא ישיבה שתסכים לקבל אותם; אך כשאף ישיבה לא מוכנה לקבל אותם, הארבעה מוצאים פרצה בחוק שמאפשרת להם להקים ישיבה פיקטיבית בה הם יהיו מוגנים מכל צו גיוס, ויזכו לחיות את החיים הטובים.
את הישיבה, הארבעה מחליטים להקים בדירת סבתם של דב ודבורה הממוקמת בלב הרחוב החילוני האחרון שנשאר בירושלים, מעשה אשר מעורר עליהם את חמת השכנים שמעוניינים לשמור על צביונה החילוני של השכונה.
יוצרי הסדרה החליטו לקחת הימור ולהוציא את הדגים מהמים. הסביבה הישיבתית הוחלפה בחברה החילונית, וגם הקונפליקטים השתנו בהתאם, ולא בהכרח לטובה. אהבנו לצפות בשבאבניקים בישיבה דווקא כי זה היה מנותק מאיתנו, רחוק מאיתנו, את הקונפליקט מול הרחוב החילוני לעומת זאת אנחנו כבר מכירים מקרוב, יש גבול כמה אנחנו מעוניינים לצפות בו.
בינתיים שוחררו רק שני פרקים, כך שעוד מוקדם לשפוט, אבל לצד העלילה חלק ניכר מהפרקים הללו עסק בהגדרתם העצמית של הגיבורים. האם יש דבר כזה חרדי מודרני? האם אני מתפדח מלבקש ממישהו להשלים מניין כדי שלא יתייג אותי כחרדי? למה התיוג הזה מפריע לי? ועוד.
הבעיה היא, לפחות לתחושתי, שהדמויות הסטריאוטיפיות שהתאימו לעונה הראשונה הישיבתית, פשוט לא חזקות מספיק כדי לשאת על גבם עונה שנייה של חיפוש עצמי. גדליה אולי כן, אבל כל השאר? הם פשוט לא אמיתיים מספיק, לא נקשרנו אליהם מספיק. האם אבינועם מגדיר את עצמו כחרדי או לא? בכנות, לא אכפת לי.
השאיפה לעומק ולדמויות בעלות משמעות מובנת, אבל בשלב הזה, כשהדמויות כבר נבנו והצופה כבר גיבש את דעתו (או את חוסר דעתו) על כל אחת מהן, הקונפליקטים הפנימיים של הדמויות חייבים להיות מגובים בתוכן טוב ובלא מעט הברקות קומיות.
היו כמה וכמה הברקות שכאלו בשני הפרקים הראשונים, למשל הסצנה אצל השדכן או המעכר החרדי שיארגן לך כל מה שתרצה, כך שהשאלה הגדולה שתכריע את גורל העונה היא בעיקר שאלת המינונים - יותר הומור ופחות חיפוש עצמי, והסדרה תמריא בבטחה אל מרומי העונה השלישית.