הגדר הטובה

רשות הרבים סערה בשבועות האחרונים סביב היחס הנכון לתנועה הרפורמית בכלל, ולתפילתם ב'עזרת ישראל'. דעות רבות נשמעו בסוגיה בוערת זו, והלכה, מעשה ולא מעט פוליטיקה שימשו בערבוביה. בזמנים כה סוערים ובמים עכורים ראוי לחזור על הראשונות ורק לאחר מכן, מתוך תפיסה בהירה בהלכה וביחס האמוני הנכון, לגזור את המעשה הראוי.

ה"יהדות" הרפורמית היא למעשה כפירה, אפיקורסות ואולי אף מינות גם יחד. כפירה ואפיקורסות כיצד? משום שהיא שוללת את העיקר "תורה מן השמיים" בעצם (עי' רמב"ם תשובה ג, ח), וממילא את משמעויותיו בפועל.

כבר ההוגים הראשונים של תנועה זו ובהם אברהם גייגר, מייסדה המרכזי, גרסו כי "כי האמונה בכך שהתורה הוכתבה למשה או במסורת הועברה ללא שינוי במהלך הדורות אינה עומדת בבחינה מדעית", והמשיכו בתפיסתם ש"התורה איננה תיעוד דברו של האל אלא עדות להשפעתו על תודעת אבותינו" (ויקיפדיה, יהדות רפורמית).

כפירה זו הובילה ממילא לשלילת המשמעות העיקרית של "תורה מן השמיים" – שהתורה איננה עלולה להשתנות. ל"יהדות" הרפורמית על כל גווניה המרובים ובמהלך כל הדורות עד ימינו ממש ישנו יסוד מרכזי אחד שחורז את כל קיומה, והוא שישנה התגלות מתמדת של רצון האלוקים בעולם שאיננה מוגבלת לנאמר במעמד הר סיני. לתפיסתם, עם ישראל כולו, ולאו דווקא משה רבנו או הנביאים, חולקים את היכולת והמסוגלות להגיע לתובנות חדשות של ההתגלות האלוקית, ומשכך ניתן ואף הכרחי לחדש את הדת ולאו דווקא מתוך הסתמכות על תקדימי העבר. לכן, אגב, הם קוראים לעצמם במילים שמשמעותן התחדשות - "רפורמה" והתקדמות. פשוטו כמשמעו, לא מילים בעלמא.

משמעות נוספת שנגזרה מכאן היא ביטול המצוות המעשיות. עוד בתחילת ימיה של התנועה בוטאה מגמה זו בחדות ב"מצע פיטסבורג" מ־1885: "בימינו אנו מקבלים כמחייבים רק את החוקים הנוגעים למוסר, ושומרים רק טקסים שמקדשים ומרוממים את חיינו" (ויקיפדיה, שם). למותר לציין שהמציאות העכשווית איננה טובה יותר, עד שיש שציינו כי היהדות הרפורמית באמריקה איננה אלא המפלגה הדמוקרטית בתוספת חגים יהודיים.

כפירה נוספת בתורת משה (רמב"ם מלכים יא, א) היא העקירה הרפורמית של עיקרי ביאת המשיח ותחיית המתים, שהם רואים בהם, רח"ל, אמונות תפלות ותו לא.

אבל מלבד זאת, היהדות הרפורמית גם אם אינה מינות של ממש היא לפחות קרבה למינות. והיאך? משום שהיא מקרבת את מנהגם של ישראל במשך דורות למנהגי הכנסייה, בין בצורת הישיבה ובין באופי הפולחן. כמובן שהחיץ שהפריד בין ישראל לעמים במשך שנים כה רבות של גלות ניטשטש ואף נעלם לחלוטין בחסות תורה זו. בדצמבר 2013 הכריז הרב ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית באמריקה, כי משום ריבוי נישואי התערובת עם מי שאינם יהודיים, אשר מהווים כ־80 אחוזים מאלה שגדלו בתנועה הרפורמית, יש להתייחס לכך כעובדה קיימת ואין מנוס מלנסות לקבל את הזוגות כמיטב היכולת (ויקיפדיה, שם).

דינו של אפיקורס, כופר ומין - ידוע. הרמב"ם כבר כתב בסוף ניסוח י"ג העיקרים (הקדמה לפרק חלק) כי מי שכפר באחד מי"ג העיקרים איבד בכך את מעמדו הישראלי ומצווה לשונאו!

גם אם נפסוק כדעת הראב"ד (השגה על הלכות תשובה ג, ז) והרדב"ז (שו"ת סי' קפז) שמי שטועה בעיונו ומתוך כך מגיע לכפירה אין עליו דין זה, גם אז הדין כך במי שכופר במזיד ובמודע ולא מתוך טעות לימודית, כלומר יודע מה המסורת הישראלית אומרת ובכל זאת דוחה אותה.

ואומנם כך הוא לכאורה היחס הנכון כלפי ראשי התנועה האפיקורסית הזאת, שהם מסיתים ומדיחים של ממש – ובמודע (שבות יצחק דרזי, חי"א עמ' קנח). על אנשים שכאלו הרמב"ם כתב שהם אינם כישראל לדבר מן הדברים ואסור היה לספר עמהם (עכו"ם ב, ה). ועוד הוסיף דברים חמורים מאלה, אם היה בידינו הדבר (עכו"ם י, א). אך מה נאמר על האדם הפשוט, מי שמתוך חייו שבארצות הברית גדל לתוך תנועה זו?

החתם סופר בתשובה (ח"ו סי' פט; ועי' גם במהר"ם שיק או"ח שה) כתב ביחס לעדת הרפורמים בלא שום חולק, שאילו היה דינם מסור בידיו היה בדעתו "להפרישם מעל גבול ישראל, עד שלא יותן מבנותיהם לבנינו ומבניהם לבנותינו, כדי שלא יימשכו אחריהם, ותהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוס". כך כתבו גם המהר"ם שיק (או"ח סי' שה) ובנו של גדול הדור, רבי שלמה איגר (אגרות סופרים ח"א עמ' 84).

אלא שהיו מרבותינו ובהם מרן הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה, עמ' 59; אורות, עמ' עג) שהתנגדו לכך, וכתבו כי להפריד מתוך קהל ישראל ציבור כה גדול הוא כנעיצת חרב בגוף האומה (משיב דבר סי' מד). מתוך כך הורו כי עלינו להבדיל בין מי שפוקר בדעתו ובמזיד ובין מי שגדל בחברה רפורמית בתמימות. אדם שכזה איננו נחשב ככופר מרצון אלא מאונס. על האדם הפרטי שהוא מעין אנוס בדעתו אפשר להחיל את מה שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים (ג, ג) על בניהם של הקראים שגדלו לתוך אמונה קלוקלת זו המהווה כפירה בתורה מן השמיים. במקרים שכאלו חל המושג הידוע "תינוק שנשבה", וממילא היחס הנכון הוא ש"ראוי להחזירן בתשובה ולמושכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

עד כאן הכל פשוט וברור ואך חזרנו על הראשונות. אלא שיש שרצו לטעון כי הרפורמה גורמת ליהודים שרחוקים מאוד מיהדותם – כלומר חילונים - להיות קשורים אליה מעט, ולכן אל לנו להיאבק בשיטה זו בחורמה ואף יש לחזק את הבאים להתפלל על פי שיטתם, משום שאם לא כן הרי שהיהודים הללו לא יהיו קשורים כלל לתורה.

לדידם של הטוענים כך הרפורמה היא התקרבות אל היהדות על פני החילוניות שאין בה דבר מלבד ריק וניתוק מהיהדות. אלא שטענה זו, מלבד שהיא מופרכת עובדתית – ואחוזי ההתבוללות בקבוצות הרפורמים מוכיחים זאת, כפי שראינו - גם איננה נכונה הלכתית.

יש להבדיל באופן חד בין החילוניות ובין הרפורמה. בניגוד לרפורמה, החילוניות איננה תנועה. היא לא מתיימרת לומר דבר פוזיטיבי כלפי היהדות, אלא היא אפיון של אנשים פרטיים שהתרחקו מאורח חיים דתי מסיבות שונות ומשונות. לרוב, אין להם התנגדות חיובית לעיקרי התורה. הלכתית אפשר להגדירם בדרך כלל כתינוקות שנשבו (חזו"א או"ח ספ"ז), עמי ארצות (טה"ב ח"ג עמ' קצג) או סתם מומרים לתיאבון (יו"ד שמ). בניגוד לכך, הרפורמה אומרת משהו חיובי כלפי היהדות, חיובי ואפיקורסי. מי שגדל על ברכי תנועה כפרנית זו, גם אם הוא נקלע לה בתמימות וגם אם נגזור עליו שדינו כתינוק שנשבה, עדיין הנזק התודעתי שבקרבו הוא עצום ורב. הוא משוכנע כי הוא יודע מה היא היהדות, הרבה יותר מאותם "אורתודוקסים חשוכים", ולפיכך דינו חמור יותר (חכמת אדם פט, יב; הרב עלברג, הפרדס, סד, עמ' 25; הגר"נ רבינוביץ, מלומדי מלחמה, עמ' 60).

ממילא ברור כי כאשר אנו פוגשים יהודי שמשתייך לתנועה זו, הדבר הראשון שעלינו להיזהר ממנו הוא שלא לחזק אותו בדרכו. גם אם מוטל עלינו לקרבו באהבה, הדרך היא להציג בפניו באופן ידידותי ונעים את התורה כפי שהיא התקבלה מסיני ונשמרה בהלכה הפרושית והאורתודוקסית, ולא לאפשר לו שום לגיטימציה לכפירתו. כל הארת פנים שעלולה להתפרש כהסכמה לכפירתם היא בגדר מסייע של ממש לדבר עבירה ועוון חנופה! (השווה ח"ח כלל ו, הערה טו). לא לשווא הזהירונו חז"ל שלא להיכנס לוויכוח עם אפיקורס שמא ילמד לכפור יותר מתוך המשא ומתן (סנהדרין לח, ב), והאחריות, אם כן, כלפי אחינו התועים והמוטעים שנשבו בתנועה הרפורמית, חמורה במיוחד.

בוודאי אין אנו נגד מי מאחינו שבגלות הזהב באמריקה. הם אהובים ורצויים לנו, ואנו מצפים לשובם אלינו. לשובם אל הארץ הטובה ואל האמונה הנכונה - אל אמונת אבותינו שקיבלנוה במעמד הר סיני.

הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות וראש תוכנית 'רבנן דאגדתא'