הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל צילום: עצמי

אחד המאפיינים של שיטה רדיקלית הוא להתייחס למקרי קצה, להציע פתרון מן השורש, ועל ידי כך ליצור בעיות חדשות. הדרך העדיפה היא לחפש פתרונות מהפכניים פחות, מתוך זהירות שלא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, ומתוך ענווה המכירה בקוצר יכולתנו לתת מענה מלא לכל הבעיות האפשריות.

את ההבדל הזה אפשר לראות בוויכוח על הסכמי קדם נישואין. אודה על האמת ואומר כי בתחילת הדרך נטיתי לתמוך בהסכמים אלו. השתתפתי בכנסים, קראתי חומרים רבים, ובתקופה שבה שימשתי כעורך כתב העת של צהר אף ערכתי לא מעט מאמרים שעסקו בנושא. אולם ככל שעבר הזמן שיניתי את עמדתי, וכיום אני ממליץ על כיוון שונה.

התופעה של סרבנות גט אכן קשה ומעיקה. הסרבנות יכולה לבוא מתוך התנגדות עקרונית לגירושין ויכולה לבוא כחלק מהתמקחות על תנאי הגירושין – הן בהסדרים הכלכליים והן בהסדרים הקשורים לילדים: משמורת, זמני שהייה וכדומה. גם אם אפשר להתווכח על הנתונים ולא לראות סרבנות גט בכל עיכוב או התמקחות, ברור ומוסכם כי מקרי הסרבנות הממושכים והפסולים הם תופעה מבישה ומכאיבה שיש לפעול בנחרצות כדי לצמצם אותה ככל האפשר. תופעה מצויה הרבה יותר היא מאבקי גירושין מכוערים ביותר שפוגעים נפשית וכלכלית בשני בני הזוג, ועוד יותר – בילדיהם הרכים.

ההסכמים המצויים בשוק, כמו ה"הסכם לכבוד הדדי" (המופץ בין השאר על ידי 'קולך') וה"הסכם מאהבה" (של צֹהר), נוצרו כדי לתת מענה הן לסרבנות והן למאבקים ההרסניים.

לפני שאפתח בדיון אציין שבתי הדין עצמם מודעים מאוד לבעיות הללו, ופיתחו מגוון של כלים להתמודדות עם הסרבנות, אם בהפעלה של הרחקות דרבנו תם, אם בתחכום רב ואם בדרכים אחרות. שירה איסקוב, כדוגמה מפורסמת, קיבלה את הגט בתוך זמן קצר למדי. על כך יש לברך, ועוד יש להוסיף.

הצדק בתחתית הרשימה

העיקרון שעליו בנויים ההסכמים הללו הוא קנס כספי כבד המוטל על מי שיסרב להתגרש. כדי לעקוף את הבעיה ההלכתית החמורה שיש בכפיית גט במקום שבו ההלכה אינה דורשת זאת, הקנס הזה מוצג כחיוב מוגדל של תשלום מזונות. שוחחתי על הנושא הזה עם כמה וכמה דיינים, כולם מן הציונות הדתית. לא מצאתי ביניהם אף לא אחד הסובר שהסכם זה מועיל על פי ההלכה. כמעט כולם אמרו לי שזוג שיגיע עם הסכם כזה, יישלח קודם כול לבית המשפט כדי לבטל את ההסכם ורק אחר כך יסדר לו בית הדין את הגט. גם הגרז"נ גולדברג זצ"ל, שנתן את הסכמתו ל'הסכם לכבוד הדדי', חזר בו לאחר זמן. כל זוג שחותם על הסכם כזה צריך להיות מודע להסתבכות שעלולה לצמוח ממנו, הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט המעשי.

חיסרון נוסף שיש בהסכמים אלו הוא התאמתם לשכבה סוציו־אקונומית גבוהה. סרבני הגט הקשים ביותר, אלה שמוכנים לשבת בכלא שנים רבות כדי לעגן את נשותיהם, מתאפיינים בכך שאין להם אמצעים כספיים ו"אין להם מה להפסיד". דווקא כלפיהם אין בהסכמים אלו שום תועלת.

זאת ועוד. סרבנות גט היא רק כלי נשק אחד במאבקי הגירושין, וההסכמים אינם נוגעים לכלי נשק אחרים, כמו תלונות שווא (על אלימות, פגיעה מינית בילדים וכדומה), הסתה של הילדים המביאה לניכור הורי ועוד. ההסכמים מפנים לחוק המדינה בכל הנוגע לחלוקת רכוש שוויונית ומותירים את נושא הילדים פתוח לחלוטין, כך שהם משאירים לא מעט דברים שאפשר לריב עליהם.

ההתנגדות שלי להסכמים אלו אינה מתחילה מן הבעייתיות ההלכתית ואינה מסתיימת בחסרונות מעשיים שונים, אלא נובעת מנקודת מבט עקרונית. מהו סולם הערכים שהם מבטאים?

מה שעומד בראש סולם הערכים של ההסכמים הוא הללו ערך החופש האישי, שמכוחו באה הדרישה להקל ככל האפשר על מי שהחליט להפר את ברית הנישואין ולפרק את המשפחה. אחריו בא ערך השוויון, החותר לחלוקה שוויונית של הרכוש המשותף ללא כל התניה. ערך שלמות המשפחה נדחק למקום השלישי בסולם, כאשר ההסכם נועד להקל על הפירוק שלה, בניגוד לכתובה, שמגמתה היא "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

הערך שנדחק לתחתית הסולם הוא הצדק, וזה לא במקרה. ישנם מקרים שבהם הקשר הזוגי סביר, ולכל היותר נדרשת עזרה מקצועית כדי לשפר אותו, ואחד מבני הזוג מחליט על הרסני כלפי מי שמבקש לשמור על הבית המשותף. כל חוזה בעולם כולל בתוכו תג מחיר על ההפרה שלו, ולכל הפחות יש בו חובת פיצוי למי שנפגע. מדוע אין בהסכמים אלו שום חובת פיצוי גם במקרה שבו ברור כשמש שאחד מבני הזוג קיבל החלטה חד־צדדית להרוס לשני את החיים? ומדוע גם במקרים חמורים ביותר, של אלימות קשה או של בגידה מוכחת, אין שום חובת פיצוי?

אכן פעמים רבות אי אפשר להצביע על אשם ברור בפירוק הקשר, והיוזמה לגירושין אינה אלא אקורד סיום לקשר זוגי שהלך ודעך. במקרים רבים אי אפשר לברר מי אשם או שהמחיר שיש לבירור זה כבד מנשוא. הרי לא נרצה להזמין את ילדיהם של בני הזוג לעדות בבית הדין על היחסים שבין הוריהם. גם לא נרצה בהימשכות אינסופית של הליכים משפטיים בשל רצונו של האחד להוכיח את אשמתו של השני. אולם בהסכמים הללו יש ויתור עקרוני על דרישת הצדק, גם במקום שבו הדברים מוכחים וברורים. זה לא מקרי. העולם המערבי כולו עבר מתפיסת עולם של "גירושין על פי אשמה" לתפיסת עולם של "גירושין על פי דרישה". במילים אחרות – מתפיסת עולם המקדשת את קשר הנישואין ומבקשת להגן עליו כמעט בכל מחיר לתפיסה המקדשת את ערך החופש האישי. המגמה השולטת בשנים האחרונות במערכת המשפט היא להקשות יותר ויותר על הפיטורין ולהקל יותר ויותר על הגירושין. ההסתייגות מפיצוי למי שנפגע מן הגירושין נובעת מן הרצון לקדש את החופש להתגרש.

ההסכמים המדוברים, אף שנכתבו בידי רבנים, הכניסו לתוכם את האג'נדה הליברלית־פרוגרסיבית בדלת הראשית, גם אם זה לא נעשה במודע.

להתגשר ולא להתגרש

מאחר שמאבקי הגירושין ותופעת הסרבנות הם תופעות מעיקות באמת, לא נכון יהיה להתנגד לפתרון המוצע מבלי להצביע על חלופה. את החלופה הציע הרב ד"ר דוד מישלוב, שהיה רב הקיבוץ בארות יצחק ומתגורר במושב חמד. בהצעתו לא קיימות הבעיות ההלכתיות והערכיות שהצבעתי עליהן, ובמידה רבה יש בה מענה לבעיות המעשיות, גם אם לא לכולן. הסכם זה הוא התחייבות הדדית לפנות להליך של גישור במקרה הצורך. גם הסכם זה מכיל בתוכו סנקציה כספית כבדה המוטלת על מי שיסרב לבוא אל המגשר או לשתף איתו פעולה. אולם מאחר שהיא לא נוגעת במהות אלא בפרוצדורה, אין בה בעיה הלכתית.

תהליך הגישור, מעצם טיבו, הוא תהליך רך וידידותי. בעצם הפנייה אליו אין הכרזת מלחמה, והוא מעודד שיח שיתופי, שלא כמו ההסכמים האחרים, שעצם הדרישה להפעלתם היא צעד כוחני המרחיק את הצד השני משיתוף פעולה. תהליך הגישור מראה לא פעם לבני הזוג שאין להם שום סיבה להתגרש וכל שעליהם לעשות הוא ללמוד "להתגשר" ולפתור את הקשיים ביניהם בתקשורת ישירה מתוך הקשבה הדדית, כל אחד לצרכים הרגשיים של השני. תקנה שנכנסה לתוקף לפני שנים אחדות מחייבת כל זוג לנסות את דרך הגישור לפני הגשה של תביעת גירושין, והניסיון הראה ש־40 אחוזים מהזוגות הגיעו להסכמה מחוץ לכותלי בית הדין. בחלקם הסכימו שלא להתגרש, ובחלקם הסכימו על תנאי הגירושין.

ההסכם לגישור מבטא סולם ערכים ראוי: הוא שם בראש את ערך שלמות המשפחה. הוא נותן מקום לצדק, ולכל הפחות להגינות, מפני שבמסגרתו ניתן מקום לכל טענה של מי מבני הזוג. הוא גם נותן מקום לחופש האישי, בכך שהוא מביא להסכמות בתוך חודשים ספורים, וגם אינו מבטל את ערך השוויון בין בני הזוג. הוא נותן מענה לרבות מן הבעיות המעשיות בכך שהוא יוצר אווירה טובה שבה ניתן לדון ולהסכים גם על נושאים טעונים. הניסיון גם מראה שהסכמי גישור נשמרים טוב יותר לאורך זמן, כאשר בין בני הזוג לשעבר שוררת מערכת יחסים תקינה לטובת ילדיהם המשותפים.

על אף יתרונותיו של ההסכם לגישור הוא לא זכה ליחסי ציבור טובים, ולא במקרה. הוא לא מקדם את האג'נדה הפרוגרסיבית המקדשת את החופש והשוויון ומביאה לפירוק של המשפחה. ההסכמים הקודמים יוצרים שינוי מסוכן בנוגע לקשר הזוגי. הם הופכים אותו בתודעה הציבורית מברית מקודשת החותרת אל הנצח לחוזה זמני, שעוצמתו חלשה אף יותר מאשר הסכם עבודה.

אם אנו חרדים לעתידה של המשפחה בישראל מצד אחד, ומצד שני מבקשים ליטול אחריות גם על מקרי קצה המועדים לסרבנות ולמאבקים מכוערים וממושכים, נדרש מאיתנו לא רק לקדם את ההסכם לגישור אלא לתת בידי הזוגות הנישאים את מיטב הכלים להקים בית נאמן של אהבה, אחווה, שלום ורעות.

הכותב הוא רב היישוב עטרת, עומד בראש מרכז אחווה למדיניות חברתית יהודית ויועץ נישואין

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו