לא אשכח את היום שבו נכנסתי עם חמי לתפילת מנחה בבית כנסת מרוקאי. חמי התיישב בכיסאות המרופדים (מהסוג שיש רק בבתי כנסת מרוקאיים) כשעל פניו, אור גדול!
בצד ישב משהו שמלמל משהו שנשמע עוד רחוק מתחילת התפילה.. רטנתי בייאוש ,ספק לעצמי, ספק לחמי, ספק לקב"ה.. מתי יתחילו פה את התפילה?? כאילו שאם יתחילו, זה יעזור לי .. הרי התפילה שם כל כך בנחת... ואז, הבחור שמלמל, עצר לרגע, עשה פרצוף של משהו שבאמת מבין לרחשי ליבי ורוצה לעזור.. ואמר לי: "זה בסדר, אנחנו כבר ב'אשרי'..."
ומייד המשיך בקול ובחיוך של מנצחים– "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם..." (לאשכנזים שבינינו – זה עמוק בתוך ההקדמות למנחה – הרבה לפני תחילת התפילה שהוכרה רשמית בהחלטת האום..) כולם מסביב חייכו ואז חמי אמר לי משפט שנחרט בי עמוק...
שב בנחת, באנו להתפלל....
המשפט הזה, חדר אלי עמוק פנימה!
השילוב של תפילה בנחת, של החוויה מסביב, של גבאי שמחלק תה, של מגוון גדול של אנשים, גרם לי להבין שהיהודים הללו, נמצאים במקום אחר, הם לא באים לסיים את התפילה, אלא באמת להתפלל ולהיות שם..
ד"ר עידו ליברמן והרב יעקב כהן פרסמו מחקר של ערוץ 7 ומכון רבדים.
מהמחקר עולה שילדים שאובחנו עם לקויות למידה, מדווחים על ירידה ברמה הדתית עד כדי מעבר לאורח חיים חילוני פי שלש או ארבע מילדים ללא לקויות למידה.
אני חושב שכל מי שנמצא בשטח, יכול לאשר את ממצאי המחקר, התופעה ניכרת ועצובה.
אני חושב שאנחנו כציבור לא יכולים להתעלם מהנתונים הללו ואנחנו צריכים לא להרפות מחשיבת עומק על הסיבות לתופעה עצובה זו.
כותבי המאמר מציעים בסוף כוונים אפשריים של סיבות לתופעה (הם מציינים שאלו, לא נבדקו במחקר והם רק בגדר מחשבות )
מבלי לחלוק על הסיבות שהועלו, יש לדעתי סיבה מרכזית שלא הועלתה שם.
באופן כללי בחברה שלנו, ויותר מכך במוסדות החינוך, יצרנו כנראה קשר הדוק, בין מסגרת ויכולות לימודיות לבין העולם הדתי שלנו (במקומות רבים אף מקבלים/לא מקבלים תלמידים על פי מדדים אלו) למרות שהעולם הדתי במהותו הוא הרבה מעבר ללמידה ומסגרת...
ממילא, תלמידים שמתקשים בלמידה ובמסגרת ( הרבה מאוד תלמידים, אך באופן בולט תלמידים מאובחנים) הם גם יתקשו עם העולם הדתי ככל שהוא מזוהה אצלם ככזה.
ברור שעולם דתי כרוך במסגרת מסוימת וגם כמובן בלימוד אך האם הם המהות?
לדעתי, ככל שלא נעצור רק במסגרת, ככל שנשכיל לחבר את העולם הדתי שלנו גם לעולם של רגש, של חוויה, ככל שנשאל את עצמינו מה קורה שם בתוך התפילה.. בתוך העולם הדתי שלנו.
עד כמה אחנו נהנים רוחנית מחווית התפילה, ועד כמה אחנו רק מחכים שזה יסתיים...?
עד כמה אנחנו באים לתפילה בגלל הקוד החברתי/ המוסכמה, ועד כמה בשביל מה שבאמת קורה לנו שם בתפילה?
תלמידים נפלאים אלו אולי מציבים לכולנו מראה גדולה על איך נראה העולם הדתי/רוחני שלנו!
אולי הלכנו קצת יותר לכיוון מסגרתי -לימודי-פורמלי ופחות לכיוון נשמתי-פנימי-חוויתי?!
התפילה היא כמובן רק דוגמא אחת (נוכחת ובולטת), יש לכך דוגמאות רבות בעולם הדתי -רוחני שלנו.
נראה לי שככל שנמשיך להתמקד רק בלימוד ובמסגרות התלמידים ימשיכו 'להפריע' לנו, (ואולי בצדק..) אך ככל שנצליח לחבר יותר את העולם התורני-דתי שלנו לעולם רגשי, פנימי חוויתי, (האווירה אותה הרגשתי בצורה כל כך משמעותית בבית הכנסת של חמי) נגלה שאולי דווקא תלמידים עם לקויות למידה יכולים להיות מובילים בעולם דתי-רוחני של רגש, של חיבור ושל חוויה.