הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: עמיחי לבון

הסיבה שמיליוני ישראלים שומעים למשל את שיריו של ישי ריבו אינה בגלל תוכנם המודע; ביטויים דוגמת "ביתו צפוף לרווחה" או "עילת העילות, סיבת הסיבות" אינם מובנים באופן הכרתי לרוב הקהל. רבים פשוט מרגישים באופן אינטואיטיבי שבשירים מעין אלו מסופר שיש ערך מוסף בחיים מעבר לרדיפה אחר חומרנות, קטנוניות, תחרותיות ושנאה

אנו מצויים כיום במערכה התרבותית הגדולה ביותר בתולדותיה של היהדות, מלחמת חורמה מול אויב חמקמק וחסר פנים. בדורות עברו התמודדנו מול אלילים מוגדרים, ערכים חלקיים שהתיימרו להיות חזות הכול: החל מהסוגדים לכוחות טבע או לצדדים גסים של הנפש, המשך בדתות שהתמקדו בממד הרוחני ותבעו התנזרות מהשאר וכלה בהתמסרות למודרנה החילונית על צורותיה השונות - חומרנות, לאומיות או סוציאליזם.

השבר שנוצר לאחר מלחמות העולם של המאה ה־20 שימש קרקע פורייה ללידתו של אליל־על שמנפץ את האלילים כולם: אידיאולוגיית הייאוש מכלל האידאולוגיות. תפיסת עולם - שהיא יותר עמדה נפשית מאשר פילוסופיה הכרתית - שאין שום תפיסת עולם. נוהגים לכנות את האליל חסר הפנים הזה בשם 'פוסטמודרנה' (בתר־המודרנה). לא רק הדת היא נחלת העבר, אלא גם העולם המודרני; חוסר אמון בשכל האנושי; אין שום ערך תקף; אין אמת אובייקטיבית; למעשה אין כלום למעט "מוות שחור דומם וקר". בתורת הסוד היהודית נזקים תרבותיים מכונים 'שדים' (מלשון החיסרון וה'די' שהם גורמים לעולם). ישנם שדים קטנים, וישנו מלך השדים, שמכונה 'אשמדאי', מלשון השמדה; תפיסת־על פגומה ששולטת באופן תת־הכרתי על התודעה האנושית.

העולם הדתי התמהמה, אך לבסוף הצליח לזהות את אשמדאי של המאה ה־21. בשנים האחרונות אנו עדים לשטף ספרים ותכנים שמתעמתים עם הפוסטמודרנה מצדדים שונים: מתריעים על ההרס שהיא גורמת לערכי הדת, המשפחה, הלאומיות והנורמליות האנושית. מושגים כ'הינדוס תודעה', 'פרוגרסיביות', 'טרור להט"בי', 'פמיניזם רדיקלי' ו'נרטיב' הפכו להיות השיח המרכזי בעולם הרוח היהודי והציוני; וטוב שכך. העולם הערכי עבר סוף סוף ממגננה למתקפה. המערכה רחוקה מסיום, אולם - כדבריו של וינסטון צ'רצ'יל בעת שגלגל מלחמת העולם החל להתהפך לטובת בעלות הברית - "זהו אינו הסוף; זו אינה אפילו תחילת הסוף; אבל זוהי אולי סופה של ההתחלה".

החיים שאחרי הפוסט

יחד עם זאת, כוחה של מתקפת נגד זו הוא מוגבל. ראשית, היא פונה לצדדים האינטלקטואליים של השומעים, וממילא נותרת נחלתו של חלק קטן מהאוכלוסייה. שנית, המערכה מתמקדת יותר במה לא ופחות במה כן. אין התייחסות לשורש הנפשי שהוליד את המפלצת. הסבר רהוט על נזקי המסכים - אחד מתוצריו המובהקים של העידן הפוסטמודרני - אינו עונה על השאלה מהו הצורך הקיומי שמוליד את הבהייה בסמארטפון, וגם עלול להותיר את השומע בתהייה האם האלטרנטיבה היא התנזרות מטכנולוגיה.

במדרשי חז"ל מסופר על גיבור אחד שמסוגל להכריע את אשמדאי: שלמה המלך. מנהיג שלם המולך על עיר קסומה ומושלמת ('ירו־שלם'). התפילה "חדש ימינו כקדם" היא הכמיהה להשבתו של עידן שבו המסורת היהודית איננה רק תיאוריה חלושה, אלא שולטת כבימיו של שלמה המלך, שבהם "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים". התשובה של היהדות למאה ה־21 היא תורה קיומית.

המענה לפוסטמודרניזם הוא חיבור למשהו גדול מאיתנו. הפוסטמודרניזם הוא פירוק של החיבורים כולם: פירוק של המשפחה; של הרציונל והמוסר האנושי; של הסדר החברתי. אין כיוון; אין טוב ורע; אין תקווה; או במילים אחרות: אין אלוקים. הפירוק יכול לבוא לידי ביטוי בשבירה של ערכים, בתחושות דיכאון, בחרדה, בחוסר ריכוז, בשמיעת מוזיקה מקוטעת ולא קוהרנטית, בהליכה לא יציבה ובבדידות. במובנים מסוימים הפוסטמודרניזם הוא סוג של התאבדות: לאומית, ערכית, משפחתית ואישית. מדוע אנשים נמשכים לטירוף הזה? המצוקה כה גדולה עד שישנם הוגי דעות שנדחקו למצוא חיוב בפירוק התרבותי הזה, והעלו על נס את הספקנות והייאוש כערכים יהודיים.

הכיוון צריך להיות אחר. ה'פוסט' כשלעצמו הוא שלילי, אולם הוא מציף צורך נפשי בשייכות ובקיומיות. כאשר אלו אינן נענות, הופכות הן לחור שחור שבולע את הכול. בעולם שנדמה ללא כיוון, אדם חש מיואש, תלוש ובודד, ונולדת ההתפרקות על צורותיה השונות. הפתרון הוא למצוא מחדש את תחושת השייכות, התקווה, הוודאות. במילים אחרות: למצוא מחדש את אלוקים!

המושג 'אלוקים' הוא מושג נרדף לאותו קול קיומי שלוחש באוזניי שיש ממד מהותי ואינסופי בחיי; יש כיוון שאליו אנו הולכים ללא הרף (המילה אלוקים היא ריבוי של המילה אֶל). זהו קול שהתרבות החילונית כיום מנסה להשתיק בכל דרך אפשרית, אולם ללא הצלחה. הסיבה שמיליוני ישראלים שומעים למשל את שיריו של ישי ריבו אינה בגלל תוכנם המודע; ביטויים דוגמת "ביתו צפוף לרווחה" או "עילת העילות, סיבת הסיבות" אינם מובנים באופן הכרתי לרוב הקהל. רבים פשוט מרגישים באופן אינטואיטיבי שבשירים מעין אלו מסופר שיש ערך מוסף בחיים מעבר לרדיפה אחר חומרנות, קטנוניות, תחרותיות ושנאה. יש משהו עילאי בקיום שלנו. יש טוב. יש צדק. יש בשביל מה לחיות.

מי שיֵדע להצביע לעצמו ולאחרים על אלוקים בחיי היומיום, יפצח את הקוד הקיומי של נפש בני המאה ה־21!

לחפש אלוקים במקום לייקים

מה גורם לגבר למצוא את עצמו בלילה צופה בסרט לא צנוע? ישנם כמובן הסברים רבים: הנגישות הטכנולוגית לתכנים פרוצים, אי־הבנת המושג צניעות והחפצת האישה כאובייקט מיני. אולם ישנו מניע עמוק וקיומי הרבה יותר.

האווירה התרבותית שבה חי גבר במאה ה־21 משדרת לו שחייו הם שממה אחת גדולה. הוא תופס את עצמו כאפרורי וממוצע. יום אחר יום הוא עוסק באותה עבודה ובאותה משפחה, תחושה של שגרה דועכת, בעוד עולם המדיה מסביב מציף אותו בפנטזיות קסומות. בשלב זה או אחר הוא מגלה כי יש מקום שבו הוא חש - ולו לזמן קצר - תחושה של התחדשות. ישנן מספר שניות שבהן חשיפה לתכנים מסוג מסוים נותנת לו התמזגות עם עצמו. בשניות הללו אין עבר, אין עתיד, אין מחשבה על ההשלכות - רק תחושת עונג חריפה שמעניקה אשליה של טוטאליות חיים עכשווית. הצורך בכך חזק יותר מכל בושה חברתית ומכל מעכב מוסרי או דתי.

המענה השורשי לתופעה זו, מעבר כמובן לסינון תכנים, לימוד, תוכניות גמילה וכדומה, הוא חיבור לחוויית חיים טוטאלית גדולה יותר. לחוש סיפוק וודאות בכל רגע נתון. במילים שלנו: למצוא את אלוקים בחייו. זו עסקת חבילה של פיתוח תודעה אמונית, נמרצות גופנית, מסגרת משפחתית בריאה, יצירה חיובית ועוד.

מדוע נערה צעירה מעלה תכנים באופן אובססיבי לאינסטגרם או לטיקטוק? חוסר בצנעת הפרט, שעמום, אופנה חברתית ולעיתים גם תגמול כלכלי הם רק קצה הקרחון לצורך קיומי נואש: אני נערה חסרת ייחוד, לא יפה או מוכשרת מעל הממוצע, ומוצאת עצמי בשולי המעגל החברתי. אולם כאשר תמונות מסוימות שלי עולות לרשת החברתית, קיבלתי לפתע את מה שהייתי צמאה לו - הכרה! אני נעטפת בלייקים חמימים שמתורגמים בטעות לרגשות אהבה ושייכות. גם כאן הפתרון הוא הרבה מעבר להרצאת מוסר או חסימת החשבון באינסטוש. נדרשים כאן חידוד תודעתי ורצף פעולות מעשיות שיפנימו בנפש את הטוב במקום שבו אני מצויה, גם ללא קיבוץ נדבות וירטואלי.

הכלל תקף גם באתגרים ציבוריים: מהם התכנים שמעסיקים אותנו בעת משבר עולמי דוגמת משבר הקורונה? ניתן לשמוח לאידה של תיאוריית העולם הגלובלי שחוותה זעזועים; ניתן להעלות על נס את ההתכנסות בתא המשפחתי וההאטה במרוץ החיים; אולם כל אלה לא עונים על הפחד הקיומי של אדם המצוי בחל"ת או הדואג כעת לסבתא שמחרחרת את נשימותיה האחרונות בבית החולים. היכולת למצוא את מקומי בעולמו של הקדוש ברוך הוא גם בזמן קריסת מערכות, אורך הרוח, ראיית המבט הרחב והתקווה לעתיד - אלה הם התכנים הנדרשים.

אמונה באלוקים במאה ה־21 אינה נעה על הציר הפילוסופי, אלא על הציר הקיומי. בכל רגע נתון לגעת בשלמות של ההווה הקיים. לא לדמיין לשנייה אחת עולם אחר מעולמי הנוכחי. אימון מתמיד של הנפש שנעשה במכלול דרכים: החל מלימוד תכנים דוגמת המאמר הזה, המשך בנשימות ארוכות, סידור החדר, שליטה בגוף, בקרה באכילה, טיפוח שייכות למסגרת משפחתית, חינוכית ולאומית, האזנה למוזיקה הרואית, שליטה בדמיונות וכן על זה הדרך.

חודש אלול תשפ"א בואכה שנת תשפ"ב הוא זמן טוב לפיתוח תורה קיומית. בעזרת ה' נעשה ונצליח.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו