הדלת נפתחה בקול רעש גדול ואל בית חב"ד נכנס זוג שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הבחורה לבושה כתום זרחני מכף רגל עד ראש והבחור לבוש בחליפת פסים אפורה וכובע בוקרים לראשו.
על הכתף שלו ישבה בובת קוף גדולה לבושה אף היא בחליפת פסים תואמת. "זה בובי" הוא אמר בקול גדול . "תגידי שלום לבובי", הוא ביקש ממני אז אמרתי שלום. גם לבובי וגם להם.
הם התיישבו לאכול במסעדת 'גלאטמנדו' וביקשו שיערכו צלחת גם לקוף שהגיע איתם. עד מהרה התקבצו סביבם חבר'ה משועשעים שביקשו להבין מה פשר העניין.
זיו ודגנית לא התעייפו לספר לכולם שהקוף בובי מלווה אותם מתחילת הטיול. הוא היה איתם בכפרים הכי נידחים בהודו, בגסטהאוסים החשוכים של בורמה, בקניונים הגדולים של תאילנד ועכשיו הוא הגיע גם לנפאל.
לא הייתי צריכה הרבה כדי להבין שמדובר בזוג קצת מאותגר חברתית. מצאו האחד את השניה במהלך השירות האזרחי ומאז הם לא נפרדים. הדיבור של שניהם היה איטי וקולני בהשוואה לשל האחרים בחדר ונושאי השיחה מוגבלים. דומה היה שבובי הקוף הוא כמו נס עבורם. כל תשומת הלב מופנית אליו וכך גם אליהם. זיו היה פונה אליו בדברים ודגנית מאכילה אותו כמו אם רחמניה.
"פתחנו לו דף אינסטגרם רק לפני חודש וכבר יש לו אלפי צפיות" סיפרה לי דגנית בעיניים נוצצות. "את כל הטיול שלנו אנחנו מצלמים דרך העיניים של בובי" הסבירה לי. "את לא מבינה כמה אנשים אוהבים אותו" אמרה ואני אז חשבתי לעצמי שלאהבה דרכים רבות ולפעמים היא מגיעה דרך בובה.
כשהם סיימו לאכול כינס זיו את כולנו וערך מופע בסלון של בית חב"ד. הוא קרא לו 'בובי מגלה עולם'. זיו ניסה להיות פיטום ולדובב את הקוף. זה לא היה מאוד מקצועי אבל גרר מחיאות כפיים וטפיחות על השכם. זיו ודגנית היו בעננים.
כמעט שבוע הם ישבו על הספות ותיכננו את הטרק שלהם לאנפורנה. הייתי יושבת איתם הרבה ומנסה להיכנס אל העולם שלהם. גם בשיחות איתי בובי היה הנושא המרכזי. היו כמה וכמה חבורות של מטיילים שביקשו מהם להצטרף אליהם למסע ולהצטלם בדרך יחד עם בובי.
לילה לפני שהם יצאו לטרק נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתנו. דגנית עמדה שם שכל גופה רועד מבכי "תעזרו לנו" היא זעקה "קרה לנו אסון" רצתי אחריה כמטחווי קשת. הייתי בטוחה שמשהו רע קרה לזיו אבל בדרך היא הספיקה לספר לי שבובי שלהם נעלם וזיו מחפש אותו בין הסמטאות. שעתיים קודם לכן הם יצאו מבית חב"ד לכיוון הגסטהאוס שלהם ושם הוא נפל לזיו מהכתף או שנלקח בידי אחד מילדי הרחוב שחמד אותו. כך או כך הוא איננו והם מרוסקים. לא יכולים בלעדיו. "לא שמרנו עליו מספיק טוב" הם חזרו ואמרו "לא שמרנו טוב"
אני מודה שמעולם לא יצא לנו לחפש אחרי בובה. איתרנו מטיילים נעדרים באזורי אסון ותנאי שטח קשים אבל בובה? זו היתה הפעם הראשונה. הזעקתי את חזקי שהבין מיד את כובד העניין וגייס חבורה של מטיילים רגישים שהבינו שמדובר פה בהרבה יותר מבובת קוף על כתף.
שעתיים תמימות של חיפוש בבורות וביבים עד שנתקלתי ברג'ה, הילד עם עיני השקד. הוא מסתובב הרבה באזור הבית שלנו ולא פעם אנחנו מורידים לו צלחת אוכל או שמיכה חמה. בובי היה ביד שלו.
החנקתי צעקה וניגשתי אליו בשקט. אמרתי לו שאני לא ממש יודעת איפה הוא מצא את הבובה הזו אבל היא מאוד חשובה למי שהיא שייכת לו. הוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה. "את בוכה?" הוא שאל אותי ואני אמרתי שלא אבל קלטתי פתאום שהעיניים שלי מלאות בדמעות.
הוא עזב אותה מיד והגיש לי. "אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי" לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה" הסברתי לו והדמעות הרטיבו לו את חליפת הפסים.