איתמר סג"ל
איתמר סג"לצילום: עצמי

צא וראה, רבינו הקדוש, תורתך שהייתה למתי מעט נפוצה בכל הארץ. נר קטן שהדלקת מאיר מקצה העולם ועד קצהו, אלפי תלמידים, בתי מדרשות, רבנים, סופרים ספרים ושיעורים מנסים לפענח צפונות דבריך ושפתותיך דובבות בקבר.

אין לשער רחבות תורתך, נסתר ונגלה, הלכה ואגדה, תשובה ומידות, כנהר עצום שוצף וקוצף, מנקז אליו יובלים ונחלים רבים, עמוק מיני ים, נקי, זך וטהור, ממנו ישתה כל צמא, מימיו יחיו נפשות.

שא עינך וראה, איך הארץ אשר הייתה שממה הפכה לגן פורח, מושבות קטנות שהשארת הפכו לעיירות ועיירות שהשארת היו לכרכים גדולים, אליהם נקבצו בניך מקרוב ומרחוק מארבע כנפות תבל.

החזון אותו נשאת, קם ונהיה למציאות, ומדינת ישראל, לה קראת יסוד כסא ה' בעולם קמה מן העפר והפכה חלום למציאות והיא מתפתחת, הייתה לפלא בעיני כל יושבי תבל תחת אשר הייתה למשל ולשנינה. כמשה בהר נבו – ראית בעינך ושמה לא באת.

גם אני הקטן, צעד צעד צעדתי במסילה העולה להבנת דבריך, כילד קטון הלמד לשוט במים, ניסיתי למצוא את הנתיב, לשחות ולהשאר עם הראש מעל המים במים עמוקים שאין להם סוף. עסקתי רבות בכל כתביך, בדיבוק חברים השתדלנו להבין, להעמיק, ביראה ופחד לאחוז בשיפולי גלימתך הענקית, כננסים אל מול גוליבר אדיר מימדים. לאורך ולאור בנך אנו הולכים, ממשיכים את אשר ציוותנו - אהבה גדולה לעם ישראל, מסירות והבנת קדושת ארץ ישראל ותשוקה גדולה ללימוד התורה, תורה עילאה של ארץ ישראל, תורה המחברת שמיים וארץ, תורה בה תלמידי חכמים מנעימים זה לזה בהלכה.

אך השנים חלפו, האתגרים התרבו והשאלות נקפו, ולנו אין פה להשיב. את כל הון ביתי הייתי נותן לו רק הייתי זוכה לעמוד רגע קטון במחציתך, לקבל ממך תורה ולשאול אותך את כל העומד על ליבי.

הנה, את כל מרצך מסרת למען הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, שתיל קטן ממנו תצמח לעת נזכה הסנהדרין, תורה אחת לעם אחד. כמה התאמצת לבצר את מעמדה אל מול הזרמים שלא ששו לקבל את מרותה, חסידים ומתחסדים בעיני עצמם בחומרות דאתי לידי קולא. את עצתך הייתי מבקש לשמוע היום, מה יש לעשות כדי להשיב את כבודה של הרבנות הראשית, לחזק את סמכויותיה ואת חיבת האומה אל עומדים בראשה. לו רק היית כאן להכריע, ללמדנו דרך, לפסוק האם צודק השר המבקש להפקיע למעשה מהרבנות את מרבית סמכויות השגחת הכשרות והוא טוען כי כך טובתה, או שמא מדובר בנזק לדורות, פגיעה בכבוד הרבנות ובאיכות הכשרות גם יחד.

לחמת את מלחמת השבת, הכרחת את פרנסי העיר העברית הראשונה תל אביב למנוע חילול שבת ברחובות קריה, כתבת אגרות ומברקים לחזק את חומת השבת, לא נמנעת מהבעת מורת רוח, לעיתים במאור פנים, לעיתים מתוך כעס ואיומים כדי להצר את צעדיהם של מחללי השבת בפרהסיא. אתה אינך, וחומות השבת נפרצות, ואין מי שילמד אותנו תמורתך מה ואיך לעשות, כיצד לנהוג ואיך לשנות.

וראש לכל, לו רק היינו יכולים לדעת כיצד לנהוג ומה היחס הנכון לממשלה הנסמכת על אויבי ישראל, ולהבדיל על יהודים החפצים לפגוע בתורת ישראל. כיצד ניתן לתמוך, והאם אין כאן משום חילול ה', או שמא לא הייתה כל ברירה וכך היה נכון לעשות. את המדינה אנו כה אוהבים, את טובתה אנחנו מבקשים, ובשל כך אנו כה כואבים, כאב כפול בשל המחלוקת, השנאה, הפירוד בלבבות, הקנאה התאווה והכבוד. אייכה רבינו הגדול, מי יתן לנו תמורתך. בכל ג' אלול חסרונך הולך וגדל.

ובכל זאת, למרות כל זאת ואולי בגלל כל זאת, בזאת אני בוטח - שכאז כן היום, דבר אחד ודאי לא השתנה. היית שב ומסביר באהבה, בחיוך וברוך, מהו זה שאמר הכתוב כולך יפה רעייתי ומום אין בך. שכך דרשת - שלמרות האהבה העצומה לעם ישראל עם קודש, את הפגמים ראה נראה, נאבק בהם ונעשה הכל על מנת לתקנם. ועדיין, עם כל הפגמים, כולך יפה רעייתי, ומום אין בך.