אני רוצה שתחזיק לי את היד.
מהרגע שמופיעים שני פסים, הביטא מראה מספרים חיוביים, העייפות עוברת לגור אצלי בגוף במקומי ואני עוברת לגור קרוב לשירותים.
אני רוצה שתחזיק לי את היד.
אני רוצה שתשמור איתי על הסוד.
גם אם זה נראה לך חסר היגיון ודורש המון אנרגיה. אני כל כך אוהבת את זמן החסד הזה שההיריון הזה עדיין רק שלי ושלך. את המבטים שאנחנו מחליפים ליד אנשים ואת החמלה המהוסה שיש לך כלפיי בלי שאף אחד ירגיש. את המתנה הקטנה שאתה קונה לי, רק כי זה היה שבוע קשה ומלא בחילות. את התשובה שלך לחברה ששאלה על השרשרת החדשה שלי וענית מרחוק: "כי היא מלכה! זה למה"
אני רוצה שתבוא איתי לכל בדיקה. לכל אולטרסאונד.
לזה שמראה רק עיגול קטן ולבן וגם לסקירה שבה שנינו נשחק אותה כאילו אנחנו רואים מה שהרופאה רואה. כן, איזה יופי האצבעות! מדהים. שונות לחלוטין מהכבד שהראית לנו קודם.
אתה יכול לצחוק עם הרופאה, אבל אל תעשה מאמצי על להתבדח.
תכעס יחד איתי אם היא לא הייתה רגישה מספיק ותתאהב בה יחד איתי אם היא הייתה הרופאה הכי מדהימה שאי פעם פגשנו.
ותביא איתך שוקולד קטן בכיס, רק ליתר ביטחון. ואל תאכל לי אותו. גם לא את השני.
אולי גם הפעם נחליט לא לספר אם זה בן או בת. אני יודעת שאתה לא מבין למה, לי זה חשוב אחת לשני הריונות.
אל תספר, אפילו לא בטעות. תזרום עם הרצון שלי להמשיך להסתיר גם אחרי שלי נפלט ליד אחותי שאנחנו לא מגלים את מין העובר ואני רק קצת נלחצת מזה שהברית עלולה ליפול ביום העצמאות. טפשת.
כן כן, הטפשת המפורסמת שהפכה אותי מהאישה המרוכזת והבטוחה בעצמה, לזו שעומדת מול הדלת של השכנים של אבא שלה ומנסה לשכנע אותך שזו הדלת הנכונה. תעמוד בפיתוי ואל תצחק עליי. תשמור את הסיפור הזה לימים בהם אין לי בחילה. או צרבת. ואל תחשוב שלא ראיתי אותך מנשנש את הטאמס.
אני צריכה שתקום איתי באמצע הלילה כשנתפס לי השריר ברגל ומאיים להיקרע מבפנים, תרחם עלי כל כך ותזכיר לי לדרוך יחפה על הרצפה.
תשים לי יד על הבטן.
נכון שרק אני מרגישה את התנועות ותמיד אני קוראת לך שניה אחרי ואז אתה נשאר תקוע עם היד על הבטן ועיניים מגולגלות למעלה לפחות רבע שעה. אבל תאמין היא זזה. תיכף היא תשוב לזוז. כלומר הוא. לא משנה.
תנשום איתי. תבין איתי יחד שהרגע מתקרב. תקנן איתי ותקנה איתי דברים מיותרים. כן, גם מחמם מגבונים. לא אני לא צריכה את זה ואני בטח לא אשתמש בזה אבל די, פשוט תשים בעגלה.
אני צריכה שתזכור איתי דברים מהקורס. תזכור מתי הולכים לבית חולים, מתי רצים לבית חולים ומתי נשארים לנשום בבית.
תעבור איתי על התיק שהכנתי ללידה.
חשוב לי שתדע איפה הדברים החשובים נמצאים. באיזה תא אני שמה את תעודת הזהות שלי, איפה כרטיס מעקב ההיריון ואיפה המים בטעמים. זה לא סותר את זה שבין ציר לציר אני אגיד לך להוציא לי גומיה לשיער שנמצאת ליד המגבת שמאחורי השמפו שלידו שמתי את המסטיקים. הטפשת לא פוגעת לי בסידור התיק. אני פשוט צריכה שלא תשאל אותי כששואלים אותך.
תשאל מה שלומי.
איך אני מרגישה. מה אני רוצה שתעשה. מה יכול להועיל לי.
אל תיעלב אם ביקשתי שתשתוק.
תלמד איתי לפני איפה אפשר לעסות כדי לעשות לי טוב ואל תתבאס אם לא אשתמש ביכולותיך.
אני צריכה שתשאל.
תשאל אותי אם זה בדרך לקרות. ואם אני עונה לך כן, תשאל אם יש לך כמה דקות.
אם יש לך כמה דקות, קח אותן. לעצמך.
תשתה קפה.
תאכל משהו.
תתקלח.
תתרענן.
תנשום.
ועכשיו תנשום שוב.
תתרכז. כי מעכשיו אני אצטרך את כל כולך.
את כישורי הנהיגה שלך כדי שתיקח אותי, את האזניים שיכילו את הצעקות, את הידיים שילטפו, את הפה שידבר במקומי, את הלב שייצבט כשתראה שקשה לי, את עמוד השדרה שיזכיר לי כמה אני חזקה, את הראש כדי שתזכיר לי מה אני רוצה ואת השכל להבין מתי להגיד לי לשחרר. אל תמחק את המיותר. אין כזה.
אני צריכה אותך איתי שם.
שתצלם, שתשים לי מגבת רטובה על המצח, שתכוון את המזגן, שתדליק את האור ותכבה מיד אחרי. שתכוון לי את המיטה ותעזור לי להסתובב. שתתעלם מאיך שאני נראית ואיך שאני נשמעת ורק תזכיר לי מדי פעם שאני עדיין אותה מלכה.
וכשיגיע הרגע ויפליא הפלא, אני אבכה ואתה תבכה כי למדת כבר שאת הדמעות האלה אי אפשר לעצור.
ועד שנתקשר לכל ההורים מכל הצדדים, יהיו לנו שוב כמה רגעי חסד, בהם האושר הזה המהול בדמעות, הוא רק שלי ושלך.
אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בחוויות הלידה שלך?
אשמח לשמוע!
