נדב גדליה
נדב גדליה צילום: עצמי

לפני זמן קצר פרסמנו כאן את הידיעה כי סוף סוף צולם סרט קולנוע בשומרון.

הידד! אך עם כל הכבוד להידד, בסופו של דבר מדובר בסרט קיץ מערבי קלסי שישאיר את ה'מתנחלים' כמות שהם. לספר את סיפור המתיישבים כולל האג'נדה, הפרשנות והרגשות שלהם? זה כבר סיפור אחר.

בפעם האחרונה שראינו על המסך אנשי ימין כביכול, מעצב הנרטיב היה במאי שמאלני מובהק ולא אנשי ההתיישבות. גם מפני שהוא נחשב כישרון קולנועי, אבל הרבה מעבר לכך. המצב כיום הוא שמה שאנחנו רואים על המסך, בלי שום קשר לאיכות היצירה, לרוב לא מספר את הנרטיב שלנו.

אומנם בניגוד להצגת דמות המאמין בעבר, בשנים האחרונות אנשי אמונה מוצגים כנחמדים מאוד. הם מרגשים ומתאהבים, מצחיקים ומופרעים, אבל – וכאן מגיע אבל ענק – הם כמעט לא מספרים על האמונות הפנימיות שלהם המובילות אותם בחיי היומיום לחיות כפי שהם חיים, הם יותר מתלבטים כל הזמן בנוגע ל'אני מאמין' שלהם ומתעמתים איתו.

כך עושים מלודרמות וקומדיות פופולריות בסגנון מערבי המבוסס על הרצון להיות מאושר מנקודת מבט נטולת אג'נדה אמונית פנימית, ואת אותם סיפורים, מניעים ודמויות תמצאו בהיסטוריית הקולנוע בשינוי אדרת חיצונית.

בתי הכנסת מלאים בני אדם מאמינים שמשקיעים את מרצם בתפילה, מסבירים לך שהכול בעזרת ה' ומכוון מלמעלה, אך משום מה על המסך לרוב הגיבור לא מתפלל, וקורה עם זה משהו כמו בחיים עצמם.

האם כה קשה לספר סיפור קלסי שבו הדתיים או החרדים לא מתלבטים בנוגע לאמונות שלהם אלא מנסים לצלוח את חיי העולם הזה, וברגעי משבר או הצלחה פונים לבורא עולם כחלק בלתי נפרד מחייהם?

הגיבור הדתי או החרדי אינו מתעסק בעבודת המידות ובמלחמה ביצריו בהתמודדות בריאה ונכונה כאורח חיים אלא יותר בכיוון של להתבאס על עצם קיומם. גם אם לא במפורש, ישותו אומרת בלי מילים: אילו לא הייתי מאמין, הייתי פותר את כל הבעיות.

לכל סיפור יש תֵמה, רעיון העומד מאחוריו. בלי התמות שלנו בנוגע למה חשוב – לימוד תורה, התיישבות, אהבת ישראל והאמונה הפשוטה – הסיפור שלנו רחוק מלהיות מסופר.

מספרים ליוצרים שזה 'לא עובד'. הגיבור מתפלל וקורה משהו כתוצאה מכך? נו באמת, "צריך קונפליקט חיצוני!" לא ייתכן שהסרוג שלנו מתמודד עם משהו חוץ משמירת נגיעה או שבן הישיבה מצליח להרגיש מואר מלימוד תורה ומתמסר ללימודה. "זאת חוויה פנימית מדי", אומר להם ה'עולם'.

הגיע הזמן להבין. בדומה לתקשורת מקבלי ההחלטות בעולם המדיה הממוסד הם בסך הכול בני אדם, וגם להם יש אג'נדה שגדולה יותר מכל מילות ההכלה. לפעמים זה רייטינג וחוסר אמונה שיש לנו תמות יהודיות משלנו שיכולות לעבוד, וייתכן שהאג'נדה המכתיבה את סגנון חייהם האישי משליכה, מטבע הדברים, על היצירות שהם אינם שמחים לקדם. הם אינם מצליחים להתעלות מעל עצמם ולתמוך במשהו שיש בו סיפור טוב וקידוש שם שמיים בסדר גודל של סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע באורך מלא שעשוי להיות פופולרי.

זו תמימות להניח שאדם שאינו מאמין פתוח יותר מחשבתית ויאפשר לאג'נדה מתחרה להציג את עצמה באופן מכובד ומשכנע. זה לא בהכרח נובע ממחשבה מודעת. לכן הם יהיו מוכנים לתת כסף לסרטים קצרים שלא מגיעים לקהל רחב ואפילו לפתוח את קרן השומרון, שתעיד: הא לכם, דתיים, קיבלתם תקציבים רשמיים!

אין צורך להתעצבן, יש הכרח להבין ולפעול אם חשקה נפשכם לספר את התמות של החיים שלכם. לעת עתה מומלץ לשנות תפיסה ולנסות שלא להיות תלויים בשום גוף משדר מבחינת ההפצה של התוכן שלכם אם אתם רוצים להגיע לקהל הרחב ולתת לו סיפור אמוני קלסי שבו בורא עולם והרצון הקמאי לעשות את רצונו הם חלק אינטגרלי מהסיפור, בלי להתנצל.

תהיו אופטימיים. גם לישי ריבו לקח זמן עד שהוא דיבר על 'כתר מלוכה' בפלייליסט, עד שהעורכים המוזיקליים ביקשו עוד מהחומר הזה ולא זרקו אותו מכל המדרגות.

הכותב הוא יוצר הסרטים העצמאיים 'רווק עם א-לוהים' ו'פנסיה' ו'סדרת הרשת 'גלעדי ימכור אותך'. לצפיה בסרטים באתר של נדב

המאמר המלא יתפרסם השבת ב'עולם קטן'

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו