בשיחה לערוץ 7 אמר פרופ' אריה אלדד מ"האיחוד הלאומי" כי היה צריך לפסול את מפת הדרכים על הסף משום שהיא מכילה את היסוד המסוכן ביותר לקיומה של מדינת ישראל, את ההסכמה העקרונית להקמת מדינה פלשתינית. כל יתר הפרטים, מציין אלדד, אינם שקולים כנגד ההסכמה העקרונית להקמת מדינה ערבית מערבה לירדן. "ברגע שאמרנו כי רק 'חציה שלי' אפילו חציה זה לא יתקיים", אמר אלדד והוסיף כי ברגע שהוסכם לקבל ריבונות של עם זר על חלק כלשהו מארץ ישראל, יש בכך כדי לשמוט את הבסיס ואת ההצדקה ההיסטורית מוסרית לקיומו של עם ישראל במקום זה.
יש לשים לב, אומר אלדד, כי עמדותיו של ראש הממשלה הן אלו שהביעו בזמנו אנשי רק"ח, שהיו מחוץ לגדר. אנו נמצאים במסלול של החלקה במדרון חלקלק, ואם לא נעמוד על משמר העיקרון כי אין מדינה נוספת ממערב לירדן נידחק אל הים. מצד שני, אומר אלדד, בפועל מפעל ההתיישבות ביש"ע יצר עובדות בשטח ששום ניסוח מדיני אינו יכול לו, וכי הוא שיקבע את מפתו האמיתית של המזרח התיכון.
בסכנות הטמונות במפת הדרכים עוסק גם אברהם סופיז, חבר עמית במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד, במאמר ב"וולסטריט ג'ורנל". בשנים שבין 85'-90', בתקופתו של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, כיהן סופיז כיועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקנית ושימש כמתווך האמריקני בין ישראל למצרים בנושא טאבה. "מפת הדרכים נדונה להיכשל, כמו כל התכניות שקדמו לה", הוא כותב, משום שהיא אינה מתמודדת באמת עם סיבותיה של האלימות הערבית כלפי ישראל. אלימות זו, שנועדה לערער על זכות קיומה של מדינת ישראל, ניזונה מאווירה התומכת בה והמאפשרת אותה. אווירה זו אינה נחלתם של הערבים בלבד אלא של כל הקהילה הבינלאומית כולה, כולל ארה"ב, אומר סופיז ומוסיף כי כדי להוביל מהלך של הסכם שלום יש לשנות את האווירה ואת המעשים באופן יסודי. ארה"ב רואה עצמה כמנהיגת העולם במלחמה בטרור העולמי אבל דווקא אלמנטים במדיניותה ארוכת הטווח פועלים במגמה הפוכה ומעודדים את הטרור כנגד ישראל. אחת הדוגמאות לכך היא האופן שפועלת ארה"ב ביחס לנושא הפליטים. מדינות ערב ואש"ף בחרו בכוונה תחילה להשאיר את הפליטים במחנות בתנאים איומים ובסמוך לישראל. במקום לפעול לפיזור מחנות הפליטים ושיקומם הנציחה ארה"ב את המצב, וזאת בכך שמימנה את אונר"א, הזרוע המנהלת את המחנות מאז 48' מטעם האו"ם. יותר מ 400 מיליון דולרים מוציאה אונר"א לסיוע לפליטים, וזאת במצב שרק למעטים מהם מתאימה באמת הגדרת פליטים. לא היה אפשר להגות תכנית טובה יותר כדי לסכן את ישראל ולהשחיר את תדמיתה המוסרית כותב סופיז.
סופיז מוסיף כי בשנת 80', בעת כהונתו כיועץ המשפטי של מחלקת המדינה, הציע ביחד עם עמיתו ניקולס רוסטוב למזכיר המדינה דאז ג'ורג' שולץ הצעה, ולפיה ארה"ב תחדל לממן את פעילות אונר"א, וזאת כדי להפסיק את ניצול הפליטים ככלי בידי הקיצוניים כנגד ישראל. ההצעה עוררה התנגדות, מציין סופיז. אמנם כולם הסכימו כי התנאים במחנות איומים, אבל לטענתם אין מה לעשות, וממילא מחנות אלו ייעלמו עם בוא השלום. הם סירבו להכיר בכך, מציין סופיז, כי דווקא התנאים במחנות הם שהיו בסיס לצמיחת שנאה וטרור, והם עצמם מונעים שלום.
במאמרו סופיז כותב עוד כי במשך שנים מממן משלם המסים האמריקני יחד עם האו"ם את מערכת החינוך של הרש"פ, שבה לומדים ילדים ערבים גרסה מעוותת של ההיסטוריה של עצמם כמו גם של ישראל. בבתי הספר מלמדים אותם להעריץ חוסר סובלנות ופנאטיות ולהיות שאהידים. כיצד אפשר לצפות כי בני הדור היוצאים מבתי ספר אלו ישאפו לשלום עם מדינת ישראל?, שואל סופיז.
בחלק נוסף של המאמר סופיז עוסק בהתגוננותה של ישראל מפני הטרור. הוא מציין כי אף על פי שארה"ב מודעת לפעילותם הטרוריסטית של ארגונים כמו חמאס ג'יהאד והחזית העממית, נוסף על הארגונים הכפופים ישירות לרש"פ, בכל זאת עד עתה נהגה מחלקת המדינה לבקר בחומרה את פעילותה של ישראל נגד המחבלים ומנהיגיהם. התייחסות זו שגויה, כותב סופיז, מפני שפעילותה של ישראל נגד המחבלים ומנהיגיהם אינה פעולת חיסול או הוצאה להורג ללא משפט, כטענת מחלקת המדינה, אלא פעולה לגיטימית של הגנה עצמית נגד מחבלים, הרוצחים והמתכננים פיגועים נוספים. הרי כך פועלת גם ארה"ב נגד טרוריסטים באפגניסטן. היא עורכת אחריהם מצוד ורודפת אותם. כשיש אפשרות ללכוד היא לוכדת אותם וכשיש צורך היא מחסלת אותם.
לממשל אין נכונות להכיר במציאות, והראיה לכך, כותב סופיז, באה לידי ביטוי בדוח של מחלקת המדינה, הקרוי "דפוסי הטרור הגלובלי". בדוח נכתב כי בשנת 01' היו בישראל תשעה מקרי טרור בלבד, וזאת בזמן שלמעשה היו 97. עם 88 המקרים שאינם רשומים בדוח נמנים פיגועי החמאס בחיפה ובנתניה, שבהם נרצחו 20 בני אדם ו נפצעו 140.
מצב זה גרם לכך שארה"ב דורשת מישראל לשקם את מנגנוני הביטחון של הרש"פ, ארגונים שהוקמו במימון אמריקני בשנת 90' ושימשו לטרור.
סופיז מציין כי ארה"ב ומדינות אירופה טיפחו את הפנטזיה הערבית להשמדת מדינת ישראל. כל המועמדים לנשיאות מאז רונלד רייגן הבטיחו להעביר את השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים ולא קיימו את הבטחותיהם. הפרה זו מונעת את ההכרה האמריקנית במערב העיר כבירת ישראל ומותירה בידי מדינות ערב את החלום על האפשרות להסיג את ישראל מעבר לקוי 48' ועד לים. גם התעקשותם של הערבים לממש את "זכות השיבה", התעקשות שהפתיעה גם את הנושאים ונותנים והמתווכים בקמפ דייוויד, נובעת מקבלתה של ארה"ב את פרשנותם של ערביי הרש"פ בקשר להחלטה 194 משנת 49'. מדובר, לדבריו, בהחלטה חסרת משקל משפטי, שהייתה סעיף קטן בתוך שורת החלטות אנטי ישראליות שקיבלה מועצת הביטחון, וגם מרבית מדינות ערב דחו אותה. לכך נוספה הצהרתה של ארה"ב כי היא מקבלת בחיוב את תכנית השלום הסעודית, המדגישה בעיקר את סעיף זכות השיבה. סופיז מציין כי גם פרשנותה של מחלקת המדינה בנוגע להחלטה 242, הקובעת כי גבולות 67' הם הגבולות של המדינה הפלשתינית, היא משגה, ועל פיה אין התחשבות בצורך לקיים התיישבות לצורכי ביטחון, וכן אין כל התחשבות בזיקה שיש ליהודים אל מחוזות שאותם הם רואים כערש מולדתם. הדרישה להתייחס לכל היישובים ביש"ע כמקשה אחת כאילו הם "מכשול לשלום" מטפחת אצל ערביי הרש"פ את החלום על תפיסת שטחים נרחבים.
מעל לכל, כותב סופיז, בכך שקיבלה ארה"ב את תנאיהן של מדינות ערב להצטרפותן לקואליציה במלחמת המפרץ, ובכך שלא שיתפה את ישראל נכשלה ארה"ב ביצירת אקלים שיביא להכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל, ובכך, למעשה, היא הסכימה עם יחסן של מדינות ערב כלפי ישראל. דרישתה של ארה"ב מישראל שלא תגיב למתקפות של עירק פגעה בכושר ההרתעה של ישראל וביכולתה להשתלב במזה"ת.
עד כמה שהדבר מתסכל, כותב סופיז, אין אפשרות לפתור סכסוך ממושך ואלים זה באמצעות הצהרות ובהצבת תאריכי יעד. הבעיה, הוא ממשיך וכותב, אינה נעוצה בקושי לקבוע גבולות, שטחים או לוחות זמנים וגם לא בהיעדרה של מדינה פלשתינית אלא בעצם האיום על קיומה של מדינת ישראל. לישראל נשקפת סכנת קיום גם מקבוצות של קיצונים שמסוגלות להצטייד בנשק גרעיני או בנשק להשמדה המונית וגם ממדינות שבראשן שליטים דיקטטוריים חסרי היגיון, המוכנים לשלם מחיר גבוה בעבור השמדתה של מדינת ישראל.
בחודש מרץ אמרה יועצת הנשיא לביטחון לאומי קונדוליסה רייס כי אף על פי שהממשל מוכן לקבל הערות על מפת הדרכים, ביסודה אין אפשרות לשנותה. אם נכון הדבר, כותב סופיז, הדבר מצער מפני שמדובר בתכנית המבוססת על הכחשת המציאות, ועל אשליות, ולכן גורלה נחרץ להיכשל, כקודמותיה. כדי להפסיק את רצח היהודים ואת הניסיונות להשמדת מדינת ישראל יש לשלול מהיסוד את האלימות של ערביי הרש"פ, שלא נועדה אלא לשלול את קיומה של מדינת ישראל. רק אז אפשר לנסות להתחיל להוליך למו"מ.
יש לשים לב, אומר אלדד, כי עמדותיו של ראש הממשלה הן אלו שהביעו בזמנו אנשי רק"ח, שהיו מחוץ לגדר. אנו נמצאים במסלול של החלקה במדרון חלקלק, ואם לא נעמוד על משמר העיקרון כי אין מדינה נוספת ממערב לירדן נידחק אל הים. מצד שני, אומר אלדד, בפועל מפעל ההתיישבות ביש"ע יצר עובדות בשטח ששום ניסוח מדיני אינו יכול לו, וכי הוא שיקבע את מפתו האמיתית של המזרח התיכון.
בסכנות הטמונות במפת הדרכים עוסק גם אברהם סופיז, חבר עמית במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד, במאמר ב"וולסטריט ג'ורנל". בשנים שבין 85'-90', בתקופתו של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, כיהן סופיז כיועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקנית ושימש כמתווך האמריקני בין ישראל למצרים בנושא טאבה. "מפת הדרכים נדונה להיכשל, כמו כל התכניות שקדמו לה", הוא כותב, משום שהיא אינה מתמודדת באמת עם סיבותיה של האלימות הערבית כלפי ישראל. אלימות זו, שנועדה לערער על זכות קיומה של מדינת ישראל, ניזונה מאווירה התומכת בה והמאפשרת אותה. אווירה זו אינה נחלתם של הערבים בלבד אלא של כל הקהילה הבינלאומית כולה, כולל ארה"ב, אומר סופיז ומוסיף כי כדי להוביל מהלך של הסכם שלום יש לשנות את האווירה ואת המעשים באופן יסודי. ארה"ב רואה עצמה כמנהיגת העולם במלחמה בטרור העולמי אבל דווקא אלמנטים במדיניותה ארוכת הטווח פועלים במגמה הפוכה ומעודדים את הטרור כנגד ישראל. אחת הדוגמאות לכך היא האופן שפועלת ארה"ב ביחס לנושא הפליטים. מדינות ערב ואש"ף בחרו בכוונה תחילה להשאיר את הפליטים במחנות בתנאים איומים ובסמוך לישראל. במקום לפעול לפיזור מחנות הפליטים ושיקומם הנציחה ארה"ב את המצב, וזאת בכך שמימנה את אונר"א, הזרוע המנהלת את המחנות מאז 48' מטעם האו"ם. יותר מ 400 מיליון דולרים מוציאה אונר"א לסיוע לפליטים, וזאת במצב שרק למעטים מהם מתאימה באמת הגדרת פליטים. לא היה אפשר להגות תכנית טובה יותר כדי לסכן את ישראל ולהשחיר את תדמיתה המוסרית כותב סופיז.
סופיז מוסיף כי בשנת 80', בעת כהונתו כיועץ המשפטי של מחלקת המדינה, הציע ביחד עם עמיתו ניקולס רוסטוב למזכיר המדינה דאז ג'ורג' שולץ הצעה, ולפיה ארה"ב תחדל לממן את פעילות אונר"א, וזאת כדי להפסיק את ניצול הפליטים ככלי בידי הקיצוניים כנגד ישראל. ההצעה עוררה התנגדות, מציין סופיז. אמנם כולם הסכימו כי התנאים במחנות איומים, אבל לטענתם אין מה לעשות, וממילא מחנות אלו ייעלמו עם בוא השלום. הם סירבו להכיר בכך, מציין סופיז, כי דווקא התנאים במחנות הם שהיו בסיס לצמיחת שנאה וטרור, והם עצמם מונעים שלום.
במאמרו סופיז כותב עוד כי במשך שנים מממן משלם המסים האמריקני יחד עם האו"ם את מערכת החינוך של הרש"פ, שבה לומדים ילדים ערבים גרסה מעוותת של ההיסטוריה של עצמם כמו גם של ישראל. בבתי הספר מלמדים אותם להעריץ חוסר סובלנות ופנאטיות ולהיות שאהידים. כיצד אפשר לצפות כי בני הדור היוצאים מבתי ספר אלו ישאפו לשלום עם מדינת ישראל?, שואל סופיז.
בחלק נוסף של המאמר סופיז עוסק בהתגוננותה של ישראל מפני הטרור. הוא מציין כי אף על פי שארה"ב מודעת לפעילותם הטרוריסטית של ארגונים כמו חמאס ג'יהאד והחזית העממית, נוסף על הארגונים הכפופים ישירות לרש"פ, בכל זאת עד עתה נהגה מחלקת המדינה לבקר בחומרה את פעילותה של ישראל נגד המחבלים ומנהיגיהם. התייחסות זו שגויה, כותב סופיז, מפני שפעילותה של ישראל נגד המחבלים ומנהיגיהם אינה פעולת חיסול או הוצאה להורג ללא משפט, כטענת מחלקת המדינה, אלא פעולה לגיטימית של הגנה עצמית נגד מחבלים, הרוצחים והמתכננים פיגועים נוספים. הרי כך פועלת גם ארה"ב נגד טרוריסטים באפגניסטן. היא עורכת אחריהם מצוד ורודפת אותם. כשיש אפשרות ללכוד היא לוכדת אותם וכשיש צורך היא מחסלת אותם.
לממשל אין נכונות להכיר במציאות, והראיה לכך, כותב סופיז, באה לידי ביטוי בדוח של מחלקת המדינה, הקרוי "דפוסי הטרור הגלובלי". בדוח נכתב כי בשנת 01' היו בישראל תשעה מקרי טרור בלבד, וזאת בזמן שלמעשה היו 97. עם 88 המקרים שאינם רשומים בדוח נמנים פיגועי החמאס בחיפה ובנתניה, שבהם נרצחו 20 בני אדם ו נפצעו 140.
מצב זה גרם לכך שארה"ב דורשת מישראל לשקם את מנגנוני הביטחון של הרש"פ, ארגונים שהוקמו במימון אמריקני בשנת 90' ושימשו לטרור.
סופיז מציין כי ארה"ב ומדינות אירופה טיפחו את הפנטזיה הערבית להשמדת מדינת ישראל. כל המועמדים לנשיאות מאז רונלד רייגן הבטיחו להעביר את השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים ולא קיימו את הבטחותיהם. הפרה זו מונעת את ההכרה האמריקנית במערב העיר כבירת ישראל ומותירה בידי מדינות ערב את החלום על האפשרות להסיג את ישראל מעבר לקוי 48' ועד לים. גם התעקשותם של הערבים לממש את "זכות השיבה", התעקשות שהפתיעה גם את הנושאים ונותנים והמתווכים בקמפ דייוויד, נובעת מקבלתה של ארה"ב את פרשנותם של ערביי הרש"פ בקשר להחלטה 194 משנת 49'. מדובר, לדבריו, בהחלטה חסרת משקל משפטי, שהייתה סעיף קטן בתוך שורת החלטות אנטי ישראליות שקיבלה מועצת הביטחון, וגם מרבית מדינות ערב דחו אותה. לכך נוספה הצהרתה של ארה"ב כי היא מקבלת בחיוב את תכנית השלום הסעודית, המדגישה בעיקר את סעיף זכות השיבה. סופיז מציין כי גם פרשנותה של מחלקת המדינה בנוגע להחלטה 242, הקובעת כי גבולות 67' הם הגבולות של המדינה הפלשתינית, היא משגה, ועל פיה אין התחשבות בצורך לקיים התיישבות לצורכי ביטחון, וכן אין כל התחשבות בזיקה שיש ליהודים אל מחוזות שאותם הם רואים כערש מולדתם. הדרישה להתייחס לכל היישובים ביש"ע כמקשה אחת כאילו הם "מכשול לשלום" מטפחת אצל ערביי הרש"פ את החלום על תפיסת שטחים נרחבים.
מעל לכל, כותב סופיז, בכך שקיבלה ארה"ב את תנאיהן של מדינות ערב להצטרפותן לקואליציה במלחמת המפרץ, ובכך שלא שיתפה את ישראל נכשלה ארה"ב ביצירת אקלים שיביא להכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל, ובכך, למעשה, היא הסכימה עם יחסן של מדינות ערב כלפי ישראל. דרישתה של ארה"ב מישראל שלא תגיב למתקפות של עירק פגעה בכושר ההרתעה של ישראל וביכולתה להשתלב במזה"ת.
עד כמה שהדבר מתסכל, כותב סופיז, אין אפשרות לפתור סכסוך ממושך ואלים זה באמצעות הצהרות ובהצבת תאריכי יעד. הבעיה, הוא ממשיך וכותב, אינה נעוצה בקושי לקבוע גבולות, שטחים או לוחות זמנים וגם לא בהיעדרה של מדינה פלשתינית אלא בעצם האיום על קיומה של מדינת ישראל. לישראל נשקפת סכנת קיום גם מקבוצות של קיצונים שמסוגלות להצטייד בנשק גרעיני או בנשק להשמדה המונית וגם ממדינות שבראשן שליטים דיקטטוריים חסרי היגיון, המוכנים לשלם מחיר גבוה בעבור השמדתה של מדינת ישראל.
בחודש מרץ אמרה יועצת הנשיא לביטחון לאומי קונדוליסה רייס כי אף על פי שהממשל מוכן לקבל הערות על מפת הדרכים, ביסודה אין אפשרות לשנותה. אם נכון הדבר, כותב סופיז, הדבר מצער מפני שמדובר בתכנית המבוססת על הכחשת המציאות, ועל אשליות, ולכן גורלה נחרץ להיכשל, כקודמותיה. כדי להפסיק את רצח היהודים ואת הניסיונות להשמדת מדינת ישראל יש לשלול מהיסוד את האלימות של ערביי הרש"פ, שלא נועדה אלא לשלול את קיומה של מדינת ישראל. רק אז אפשר לנסות להתחיל להוליך למו"מ.