הרב הלל מרצבך
הרב הלל מרצבך צילום: עצמי

הסתיים לו היום הקדוש בשנה, לאחר הבדלה, כוס קפה ועוגה, בעודי מהרהר בליבי איך מצליחים להוריד את האורות הגבוהים של יום הכיפורים לשנה הקרובה. והזדקפתי בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" לגשת לבניית הסוכה. 

השנה הסיפור יהיה פשוט, חייכתי לעצמי, "חלום של כל גבר" יש לנו פרגולה עם דלתות זכוכית גג חשמלי נפתח, הכל עומד על מקומו. תוך לחיצת כפתור, משיכת הסכך, ויש לנו סוכה לתפארת תוך 5 דקות. 

נעמדתי לגשת לפרגולה, אך אשתי מיד אמרה: "הייתי מעדיפה סוכה אמיתית וגדולה, עם דפנות וקרשים, שאפשר לתלות שם קישוטים".

"בסדר" אמרתי. קראתי לילדים לבוא לעזור. החלפתי בגדים לבגדי עבודה (עודי מדמיין את החלפת בגדי עבודת הכהן הגדול) ונכנסתי למקום שנכנסתי דרך חריץ מאובק וטחוב, ואחרי שדרכתי עליי מספר ג'וקים מתים מצאתי 20 דפנות שוכבות תחת קורי עכביש. התחלתי להוציא דופן אחר דופן.

שעה שלימה לקח לי רק להוריד את הדפנות. רגליי עוד כואבות מהעמידה הממושכת ביום כיפור. אבל אשתי כל כך רוצה סוכה אמיתית, אז אשתדל בכל זאת. 

התחלתי להעמיד את הדפנות, דופן לדופן. המברגה שלי לא עובדת כבר מסוכות שעבר, יש לי מברג שאולי קבלתי לבר מצווה, וברגים שהראש שלהם כבר איבד את זה לגמרי. נתקע לי חתיכת עץ באצבע. והילדים המתוקים, מתווכחים ביניהם מי עזר יותר. השעה הופכת לשעתיים, שלוש וארבע. 

עוד באותו נושא:

יום כיפור חלף, והשטן כבר מרשה לעצמו לרקד לי בראשי, והמחשבות צפות: בזבוז זמן, רציתי הלילה עוד לשבת ולכתוב לי תובנות על יום כיפור, והעצבים שלי קצת עולים. והחיוך הופך לפנים אטומות, שאומר בלא מילים: אבל למה אני צריך את הסוכה הזאת, יש לנו סוכה בלחיצת כפתור? 

בשעה 1:00 בלילה קראתי לאשתי, הרמתי ידיים והסברתי לה. "אין לנו קרשים מספיק ארוכים שעליהם אפשר יהיה להעמיד את הסכך. התייאשתי. אני חוזר לפרגולה ומסיים את הסוכה תוך 5 דקות".
ואשתי הצדקת, אומרת לי בעיניים עצובות: "בסדר. אם אי אפשר, אני מקבלת. חבל לי, זאת לא אווירה של סוכות שרציתי, אבל מה שאתה מסוגל".

נו, וככה נכנסים לחג?! כשאשתך לא שמחה בסוכה, והרי כתוב "ושמחת בחגך". וכבר דרשו הדרשנים וכול'. הבטחתי לה מיד שמחר אלך לקנות קרשים נוספים ארוכים יותר שאולי יתאימו לממדים החדשים של הסוכה. לאחר שחרית, נסעתי למושב הסמוך לרכוש את הקרשים. התנחמתי בכך שהספקתי תוך כדי לרכוש 4 המינים. אמנם האתרוג ללא פיטם, אבל לפחות יש לי אתרוג.

תוך כדי שאני מנסה לחבר את הקרשים. אשתי התקשרה אליי מהקניות באושר-עד: "יש כאן אתרוגים ב-30 ש"ח. אתה צריך?" – חייכתי וחשבתי בליבי: נו, אחרי שעברתי על 4 ארגזים של אתרוגים מהודרים במאות שקלים כל אחד, ולא ממש מצאתי. מה יהיה שם בין הגבינה לביצים?
אבל בשביל לא להשיב פניה ריקם, עניתי: "אם תמצאי אתרוג יפה עם פיטם, אשמח שתביאי".

כשהיא חזרה מהסידורים אחר הצהרים, עיניה ברקו נוכח הסוכה שכבר עמדה לתלפיות. תוך כדי פיזור הקניות, כשהיא הוציאה את האתרוג, אורו גם עיניי. פשוט התאהבתי בו (וגם בה). 

בחיים שלי לא היה לי כזה אתרוג יפה. נישקתי אותו. ואמרתי לה: "איפה מצאת כזה אתרוג? זה ממש יהלום. צהוב עם פיטם עומד, אין בו אפילו בליטעלעך אחד קטן. מאיפה הבאת אותו?".

והיא הסבירה: "הגעתי לאחראי על האתרוגים בסופר, ואמרתי לו כמעט בדמעות: אני מבקשת שתביא לי את האתרוג הכי יפה שיש לך. אני רוצה לשמח את בעלי שבונה ממש בשבילי סוכה. זה ממש ממש חשוב לי. עברתי איתו על מספר ארגזים. וזה היה האתרוג הכי יפה שמצאנו. העיקר שתהיה שמח".

בעודי בוחן את האתרוג מכל הכיוונים, אורו עיניי הכבויות: "כל העבודה הייתה שווה בשביל כזה אתרוג מדהים". ואשתי הוסיפה כשדמעות שמחה בעיניה: "כנראה, בזכות המסירות שלך עבורי בבניית הסוכה, זכיתי למצוא לך כזה אתרוג". 

הכותב: רב קהילה ביד בנימין 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו