פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה-מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" ע"פ ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סי' יא):
בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון:
ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אוהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב)...
ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך א-להיך" (ישעיה נב ז).
ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...
כדי לממש את החלום יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", כדברי המדרש:
ביוסף כתיב: "הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה" (שם פס' י), ובציון כתיב: "אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגלייך ילחכו" (ישעיה מט כג).
================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבנימין.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סי' יא):
בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון:
ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אוהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב)...
ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך א-להיך" (ישעיה נב ז).
ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...
כדי לממש את החלום יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", כדברי המדרש:
ביוסף כתיב: "הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה" (שם פס' י), ובציון כתיב: "אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגלייך ילחכו" (ישעיה מט כג).
================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבנימין.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).