פעמיים מתבררת קדושתה של ארץ ישראל בפרשות השבוע שלנו. פעמיים נאמר כי הארץ מקיאה את יושביה אם אינם נוהגים ברמה מוסרית נאותה. פעמיים הוזהרנו על כך שמתנת הארץ מונחת לפנינו על תנאי שנעמוד באתגר המוסרי הנדרש מאתנו: הפעם הראשונה - בסופה של פרשת אחרי-מות, והשנייה - בסיומה של פרשת קדושים.
לאחר שמסיימת פרשת אחרי-מות למנות את כל התועבות שעשו עמי כנען ומצרים בתחום המוסר המשפחתי, נאמר:
אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ... ותקיא הארץ את יושביה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
בסוף פרשת קדושים נאמרו דברים דומים.
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה. ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם. ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש; אני ה' א-להיכם, אשר הבדלתי אתם מן העמים..."
לא מקרי הוא כי דווקא הטהרה של השמירה על ערכי המשפחה היא הקובעת את היכולת להתקיים בארץ. הן התא המשפחתי הוא הגרעין היסודי של בניין האומה. אין קיום לחברה הכללית - העם, מבלי להישען על יחידת הבסיס הקטנה - המשפחה. הבגידה בערכי המשפחה מבטאת השקפת עולם של הנאה גופנית-חמרנית, תוך התנכרות לערכים הנדרשים לעמוד בבסיסה: שמירת הברית, הנאמנות, ההתמסרות. הבגידה בערכי המשפחה מבטאת סגנון חיים של הנאה כאן ועכשיו מבלי לקחת אחריות על התוצאות לטווח הארוך? מה יהיה גורלם של ילדים שנולדו מגילוי עריות? ומעבר להיבט ההלכתי של הממזרות, מה יהיה גורלו הנפשי של ילד שמשפחתו התפרקה, או שנולד מלכתחילה שלא לתוך משפחה בריאה ונורמלית? שמירת ערכי המשפחה - זוהי טהרת החיים הישראלית.
לא בכדי נגזרה גלות דווקא על שלוש עבירות אלו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כולן פוגעות בערך החיים עצמו. שפיכות הדמים פוגעת בחיים עצמם. העבודה הזרה פוגעת במטרת החיים. ואילו גילוי העריות פוגע בהמשכת החיים, דרך הדורות הבאים, אל הנצח. גילוי העריות מטמא את העוסקים בו, ומתוך כך מנתק אותם מן הנצח. "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמן". על כן אין דבר הפוגע בקיומו של עם ישראל ובחייו הלאומיים בארצו יותר מאשר עבירות אלה.
קריאת הפסוקים שהבאנו מראה כי משמעותם של הפסוקים בשתי הפרשות - זהה. אולם עיון מעמיק יראה את ההבדל. פרשת אחרי-מות עוסקת בייחודה של הארץ. אין היא מחזיקה עליה עוברי עבירה, ללא הבדל בין עם לעם. בני ישראל מוזהרים שלא יארע להם מה שקרה לעמים שקדמו להם.
פרשת קדושים, לעומתה, עוסקת בייחודו של עם ישראל, הנבדל מכל העמים ומצווה מתוך כך "קדושים תהיו". עמי כנען לא גורשו מן הארץ סתם כך, רק בגלל חטאיהם. הקב"ה שילח אותם "מפניכם", מפני בני ישראל, אשר ירש את אדמתם. כאן מופנית אלינו תביעה מוסרית עמוקה וקשה. הרי אנו נלחמנו וכבשנו את הארץ מיד תושביה הקודמים. מה מבדיל בין כיבוש זה של הארץ, לבין כל מסע מלחמה אימפריאליסטי של עם אחר, אשר כולו גזל ורצח? מאין בא הצידוק המוסרי לכך? מה מבדיל בין מי שנבחר על ידי בית הדין להוציא גזר דין מוות אל הפועל לבין רוצח נתעב? ברור שהתנאי הראשון הוא הסמכות. יש מי שהוסמך על ידי הקב"ה ויש מי שהוסמך על ידי בית המשפט. אולם בכך לא די. אם המוציא לפועל של גזר הדין נגוע בעצמו באותה עבירה שעליה הוא מוציא את הנידון להורג, נשמט הבסיס המוסרי מתחת למה שעשה.
לכך רומזת התורה בפרשת קדושים. העם היהודי קיבל על עצמו לבצע את הקאת עמי כנען מן הארץ. סמכותו החוקית - ברורה, מכוחו של הציווי הא-להי. אולם מה יהיה הבסיס המוסרי למעשה, אם עם ישראל בעצמו ינהג על פי כל תועבות כנען ומעשי ארץ מצרים? איזו זכות תישאר בידיו על הארץ אם ישכח את ייחודו וימעל בייעודו הא-להי?
הסיבוכים הקשים המלווים את מהלך שיבת ציון מחייבים את השיבה אל קדושת החיים, המתבטאת במידה מכרעת בשמירתם של ערכי המשפחה. על כן אומר יחזקאל בחזונו:
"ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם...
כה אמר ה' א-להים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי את הערים ונבנו החרבות..."
לאחר שמסיימת פרשת אחרי-מות למנות את כל התועבות שעשו עמי כנען ומצרים בתחום המוסר המשפחתי, נאמר:
אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ... ותקיא הארץ את יושביה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
בסוף פרשת קדושים נאמרו דברים דומים.
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה. ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם. ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש; אני ה' א-להיכם, אשר הבדלתי אתם מן העמים..."
לא מקרי הוא כי דווקא הטהרה של השמירה על ערכי המשפחה היא הקובעת את היכולת להתקיים בארץ. הן התא המשפחתי הוא הגרעין היסודי של בניין האומה. אין קיום לחברה הכללית - העם, מבלי להישען על יחידת הבסיס הקטנה - המשפחה. הבגידה בערכי המשפחה מבטאת השקפת עולם של הנאה גופנית-חמרנית, תוך התנכרות לערכים הנדרשים לעמוד בבסיסה: שמירת הברית, הנאמנות, ההתמסרות. הבגידה בערכי המשפחה מבטאת סגנון חיים של הנאה כאן ועכשיו מבלי לקחת אחריות על התוצאות לטווח הארוך? מה יהיה גורלם של ילדים שנולדו מגילוי עריות? ומעבר להיבט ההלכתי של הממזרות, מה יהיה גורלו הנפשי של ילד שמשפחתו התפרקה, או שנולד מלכתחילה שלא לתוך משפחה בריאה ונורמלית? שמירת ערכי המשפחה - זוהי טהרת החיים הישראלית.
לא בכדי נגזרה גלות דווקא על שלוש עבירות אלו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כולן פוגעות בערך החיים עצמו. שפיכות הדמים פוגעת בחיים עצמם. העבודה הזרה פוגעת במטרת החיים. ואילו גילוי העריות פוגע בהמשכת החיים, דרך הדורות הבאים, אל הנצח. גילוי העריות מטמא את העוסקים בו, ומתוך כך מנתק אותם מן הנצח. "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמן". על כן אין דבר הפוגע בקיומו של עם ישראל ובחייו הלאומיים בארצו יותר מאשר עבירות אלה.
קריאת הפסוקים שהבאנו מראה כי משמעותם של הפסוקים בשתי הפרשות - זהה. אולם עיון מעמיק יראה את ההבדל. פרשת אחרי-מות עוסקת בייחודה של הארץ. אין היא מחזיקה עליה עוברי עבירה, ללא הבדל בין עם לעם. בני ישראל מוזהרים שלא יארע להם מה שקרה לעמים שקדמו להם.
פרשת קדושים, לעומתה, עוסקת בייחודו של עם ישראל, הנבדל מכל העמים ומצווה מתוך כך "קדושים תהיו". עמי כנען לא גורשו מן הארץ סתם כך, רק בגלל חטאיהם. הקב"ה שילח אותם "מפניכם", מפני בני ישראל, אשר ירש את אדמתם. כאן מופנית אלינו תביעה מוסרית עמוקה וקשה. הרי אנו נלחמנו וכבשנו את הארץ מיד תושביה הקודמים. מה מבדיל בין כיבוש זה של הארץ, לבין כל מסע מלחמה אימפריאליסטי של עם אחר, אשר כולו גזל ורצח? מאין בא הצידוק המוסרי לכך? מה מבדיל בין מי שנבחר על ידי בית הדין להוציא גזר דין מוות אל הפועל לבין רוצח נתעב? ברור שהתנאי הראשון הוא הסמכות. יש מי שהוסמך על ידי הקב"ה ויש מי שהוסמך על ידי בית המשפט. אולם בכך לא די. אם המוציא לפועל של גזר הדין נגוע בעצמו באותה עבירה שעליה הוא מוציא את הנידון להורג, נשמט הבסיס המוסרי מתחת למה שעשה.
לכך רומזת התורה בפרשת קדושים. העם היהודי קיבל על עצמו לבצע את הקאת עמי כנען מן הארץ. סמכותו החוקית - ברורה, מכוחו של הציווי הא-להי. אולם מה יהיה הבסיס המוסרי למעשה, אם עם ישראל בעצמו ינהג על פי כל תועבות כנען ומעשי ארץ מצרים? איזו זכות תישאר בידיו על הארץ אם ישכח את ייחודו וימעל בייעודו הא-להי?
הסיבוכים הקשים המלווים את מהלך שיבת ציון מחייבים את השיבה אל קדושת החיים, המתבטאת במידה מכרעת בשמירתם של ערכי המשפחה. על כן אומר יחזקאל בחזונו:
"ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם...
כה אמר ה' א-להים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי את הערים ונבנו החרבות..."