"קומה ה' ויפוצו אויביך" - אומר משה בנסוע ארון הברית, ומוסיף: "ויפוצו משנאיך מפניך" . "משנאיך" - מפרש רש"י - "אלו שונאי ישראל. שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם". וגם הרמב"ם בהלכות מלכים, כשהוא מדבר על החייל העומד בקשרי המלחמה, כותב: "וידע כי על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... ותהיה מלחמתו לקדש את השם בלבד".
דברים אלו דורשים הסבר מעמיק. אם עם ישראל נלחם על קיומו ועל בטחונו, מלחמה שאיננה אלא "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" - לכאורה, אין כאן אלא מלחמת קיום שכל עם נלחם על קיומו. ומדוע נקראת מלחמה זו בשם "מלחמת ה'"?
הדבר נובע מייחודו של עם ישראל. לא "ככל הגויים בית ישראל". כל עם קיים למען עצמו. עם ישראל קיים למען ייעודו. אם לא היתה טבועה בעם היהודי תודעה עמוקה של ייעוד, לא היה לו כוח לשרוד במשך שנות הגלות הנוראה שעבר, וודאי שלא היה בו כוח לשוב לארצו. בעצם קיומו מבטא העם היהודי את היותו עם ה', גם אם חלקים גדולים ממנו אינם שומרים את מצוותיו. תמיד יודעים אנו - ואף כל העולם יודע - כי אנו "עם התנ"ך", הנושא עמו את בשורת התיקון האמוני והמוסרי של האנושות כולה, באור ה'. גם אם הדבר אינו ידוע ברובד הרציונלי, הגלוי, הוא מוחשי עד מאד ברובד האמוציונלי, הסמוי. לא ניתן להימלט מן הגורל היהודי, ואי אפשר לברוח מן הייעוד הישראלי. גם אם חלקים גדולים בעם ישראל שוכחים את ייחודם, באים הגויים ומזכירים להם מאין באו ולאן הם הולכים.
אלא שאם עם ישראל אינו מודע מספיק לכך שעם ה' הוא, ומלחמות ה' הוא נלחם, מתקשה הוא לגייס תעצומות נפש כדי להילחם, ואף להקריב למען הניצחון. אם קיומו של הפרט הוא המטרה העליונה, מדוע להקריב עתה חיים של פרט אחד בהווה בעד חיים של פרטים אחרים בעתיד? ומדוע לגרום סיכון כלשהו כדי למנוע פגיעה בכבודו של העם?
יתירה מזאת. אם תודעת הייעוד חסרה, גם אין מספיק כוחות נפש כדי להכות באויב, ורגשי רחמים וחמלה מתעוררים שלא במקומם. בכך נכשל אחאב מלך ישראל לאחר נצחונו הניסי על צבא ארם, כאשר בן-הדד מלך ארם מסתתר במרתף ה"מוקעתה" שלו באפק וממתין לקץ. בעצת עבדיו, יוצא בן-הדד כאשר שק העבדות אזור במותניו וחבל התלייה מונח על ראשו (כשהוא מביע בכך בגלוי את מוכנותו להיות "שהיד"). ידע בן-הדד "כי מלכי ישראל, כי מלכי חסד הם", ויחוסו עליו. וכך היה, כאשר במקום לעשות משפט צדק עם אויבי ה' וישראל עמו, מנצל אחאב את ההזדמנות לכרות ברית שלום תמורת שטחים ושווקים בדמשק.
על כך באה הביקורת הא-להית הנוקבת: "יען כי שילחת את איש חרמי מידי, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". לא אויבך האישי הוא, שאתה רשאי לחון אותו על פי רגשותיך וחישוביך הפוליטיים, כי אם אויב ה', אשר המחוייבות למימושו של הצדק הא-להי מחייבת לגזור את דינו לשבט ולא לחסד. רק דוד מלך ישראל, היודע כי על כסא ה' הוא יושב למלוך, וכי מלכותו נושאת על גבה ייעוד גדול של תיקון עולם, הוא המסוגל לומר: "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם".
על כן אומר משה רבנו בתחילת המסע לארץ ישראל: "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך". על עם ישראל כולו לדעת כי מלחמות ה' הוא נלחם. ואז, כשישב במנוחה בארצו, ידע כי שכינת ה' שרויה בו - לא רק בימי מלחמה, אלא גם בימים של שלום ושלוה. "ובנוחו יאמר: שובה ה' (לשכון בתוך) רבבות אלפי ישראל".
================================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין
דברים אלו דורשים הסבר מעמיק. אם עם ישראל נלחם על קיומו ועל בטחונו, מלחמה שאיננה אלא "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" - לכאורה, אין כאן אלא מלחמת קיום שכל עם נלחם על קיומו. ומדוע נקראת מלחמה זו בשם "מלחמת ה'"?
הדבר נובע מייחודו של עם ישראל. לא "ככל הגויים בית ישראל". כל עם קיים למען עצמו. עם ישראל קיים למען ייעודו. אם לא היתה טבועה בעם היהודי תודעה עמוקה של ייעוד, לא היה לו כוח לשרוד במשך שנות הגלות הנוראה שעבר, וודאי שלא היה בו כוח לשוב לארצו. בעצם קיומו מבטא העם היהודי את היותו עם ה', גם אם חלקים גדולים ממנו אינם שומרים את מצוותיו. תמיד יודעים אנו - ואף כל העולם יודע - כי אנו "עם התנ"ך", הנושא עמו את בשורת התיקון האמוני והמוסרי של האנושות כולה, באור ה'. גם אם הדבר אינו ידוע ברובד הרציונלי, הגלוי, הוא מוחשי עד מאד ברובד האמוציונלי, הסמוי. לא ניתן להימלט מן הגורל היהודי, ואי אפשר לברוח מן הייעוד הישראלי. גם אם חלקים גדולים בעם ישראל שוכחים את ייחודם, באים הגויים ומזכירים להם מאין באו ולאן הם הולכים.
אלא שאם עם ישראל אינו מודע מספיק לכך שעם ה' הוא, ומלחמות ה' הוא נלחם, מתקשה הוא לגייס תעצומות נפש כדי להילחם, ואף להקריב למען הניצחון. אם קיומו של הפרט הוא המטרה העליונה, מדוע להקריב עתה חיים של פרט אחד בהווה בעד חיים של פרטים אחרים בעתיד? ומדוע לגרום סיכון כלשהו כדי למנוע פגיעה בכבודו של העם?
יתירה מזאת. אם תודעת הייעוד חסרה, גם אין מספיק כוחות נפש כדי להכות באויב, ורגשי רחמים וחמלה מתעוררים שלא במקומם. בכך נכשל אחאב מלך ישראל לאחר נצחונו הניסי על צבא ארם, כאשר בן-הדד מלך ארם מסתתר במרתף ה"מוקעתה" שלו באפק וממתין לקץ. בעצת עבדיו, יוצא בן-הדד כאשר שק העבדות אזור במותניו וחבל התלייה מונח על ראשו (כשהוא מביע בכך בגלוי את מוכנותו להיות "שהיד"). ידע בן-הדד "כי מלכי ישראל, כי מלכי חסד הם", ויחוסו עליו. וכך היה, כאשר במקום לעשות משפט צדק עם אויבי ה' וישראל עמו, מנצל אחאב את ההזדמנות לכרות ברית שלום תמורת שטחים ושווקים בדמשק.
על כך באה הביקורת הא-להית הנוקבת: "יען כי שילחת את איש חרמי מידי, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". לא אויבך האישי הוא, שאתה רשאי לחון אותו על פי רגשותיך וחישוביך הפוליטיים, כי אם אויב ה', אשר המחוייבות למימושו של הצדק הא-להי מחייבת לגזור את דינו לשבט ולא לחסד. רק דוד מלך ישראל, היודע כי על כסא ה' הוא יושב למלוך, וכי מלכותו נושאת על גבה ייעוד גדול של תיקון עולם, הוא המסוגל לומר: "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם".
על כן אומר משה רבנו בתחילת המסע לארץ ישראל: "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך". על עם ישראל כולו לדעת כי מלחמות ה' הוא נלחם. ואז, כשישב במנוחה בארצו, ידע כי שכינת ה' שרויה בו - לא רק בימי מלחמה, אלא גם בימים של שלום ושלוה. "ובנוחו יאמר: שובה ה' (לשכון בתוך) רבבות אלפי ישראל".
================================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין