קריאה בפרשת השבוע מציגה בפנינו "עדה רעה", דור קשה עורף, סורר ומורה, מואסים בארץ חמדה ולוקים בחוסר אמונה. אולם עיון בדברי חז"ל מציג בפנינו תמונה שונה לחלוטין.
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ג ע"ב), מסופר על רבה בר בר חנה, שהלך עם סוחר ישמעאלי לראות את מתי המדבר. ראה אותם שוכבים על גבם ופניהם זוהרות. כה גדול היה גופם, עד שהישמעאלי יכול היה לעבור תחת ברכיהם המורמות כשהוא רוכב על גמל ואוחז רומח בידו. רבה בר בר חנה רצה ללמוד מהם הלכות ציצית, וחתך את כנף בגדו של אחד מהם עם פתילי התכלת. אך כתוצאה מכך לא יכול היה לזוז ממקומו, עד שהשיב את הגזלה.
סיפור זה, כמו כל "אגדות רבה בר בר חנה" המופיעות שם, עמוק הוא עד מאד, ולא ניתן, כמובן, להבין אותו כפשוטו, אלא לראות את הרעיונות הגנוזים בו, בעקבותיהם של גדולי ישראל. ואנו נלך על פי דרכנו בעקבות המהר"ל (בחידושי אגדות שם) ומרן הרב קוק (במאמרי הראי"ה).
אותו "סוחר ישמעאלי" אינו אלא שכלו של האדם, המשוטט במרחבים כדי לקנות חכמה. בעזרתה של חכמה זו ביקש רבה בר בר חנה להבין את ייחודו של דור המדבר. הפנים הזוהרות - סימן הוא לתחושה עמוקה של שלמות. השכיבה על הגב מבטאת תחושה עמוקה של חופש מצד אחד, ו"קשר עין" עם מה שלמעלה, מצד שני. זוהי ההבנה הראשונית של מעלת דור המדבר, דור שעיקר ימי חייו עברו עליו במקום הרחוק מן הציביליזציה האנושית, מן ההתעסקות בעניינים שבחומר ובגוף, כאשר חייו מוקדשים לתורה ולעבודת ה' לצדו של משה רבנו ובצלה של השראת השכינה במקדש וכן בענני הכבוד החופפים על המחנה.
גדלותו של הדור מתבטאת בגודלו. אותו "סוחר ישמעאלי" רוכב על הגמל ולוקח רומח בידו, אך לא מצליח להגיע לגובה הברכיים שלהם (וקל וחומר שלא ל"גובה העיניים"). ה"גמל" הוא גופו של אדם. ה"סוחר", הרוכב עליו הוא אישיותו הרוחנית. ה"רמח" הוא החכמה שקנה או רמ"ח מצוות עשה שהוא מקיים. אולם עם כל זה, אינו מגיע אפילו לגובה ברכיהם של אנשי דור דעה, דור המדבר.
ניסה רבה בר בר חנה לקלוט לפחות את המרכיב החיצוני ביותר של אישיותם, בקצה הבגד, אשר בו הציצית. אולם גם זאת לא עלתה בידו. אף שהצליח לחתוך את כנף הבגד, לא הצליח לזוז משם עד שוויתר על כך. מי שמצליח לקלוט משהו מקצה אישיותם של אנשי דור המדבר, כבר לא מסוגל לזוז יותר, אין הוא מתאים יותר לעולמנו זה, ועליו להחליט: לוותר על מעלה זו או להישאר מנותק מן המציאות של דורו הוא.
לאור זה, מסביר מרן הרב קוק, מדוע מתו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ. מעלה רוחנית גבוהה זו לא היתה מתאימה לארץ ישראל. דומה לכך הוא משה רבנו, שהנהגתו העליונה לא היתה מתאימה לחיים בארץ (ובספר "קול התור" מבואר שכך היה גם הגר"א, ומשום כך שב לביתו לאחר שיצא משם על מנת לעלות לארץ). מעלתו של דור המדבר, ראויה היתה כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ, על מנת שהחיים בארץ יוכלו לינוק מהשאיפה לשוב אל אותה מעלה. אולם בני אותו דור לא היו מסוגלים לאחוז בשני הקצוות: המעלה הרוחנית הגבוהה של דור המדבר, והיכולת ליישם את כל הערכים הגבוהים והעליונים בחיי המעשה בארץ. לארץ נכנס דור אחר, שיכול היה להתמודד עם הארציות, ולהתחיל בתהליך איטי של התעלות, בבחינת "אמת מארץ תצמח" עד כדי לחבר שמים וארץ, ולעשות מן הארץ - שמים.
חיבור זה, של שמים וארץ, הוא פתיל התכלת של הציצית. הפתיל השמימי המתאחד בפתיל הלבן הארצי, נקשר עמו ומקיף אותו, כדי לרומם את הארץ אל השמים ולהוריד את ערכי השמים אל הארץ.
====================================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין.
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ג ע"ב), מסופר על רבה בר בר חנה, שהלך עם סוחר ישמעאלי לראות את מתי המדבר. ראה אותם שוכבים על גבם ופניהם זוהרות. כה גדול היה גופם, עד שהישמעאלי יכול היה לעבור תחת ברכיהם המורמות כשהוא רוכב על גמל ואוחז רומח בידו. רבה בר בר חנה רצה ללמוד מהם הלכות ציצית, וחתך את כנף בגדו של אחד מהם עם פתילי התכלת. אך כתוצאה מכך לא יכול היה לזוז ממקומו, עד שהשיב את הגזלה.
סיפור זה, כמו כל "אגדות רבה בר בר חנה" המופיעות שם, עמוק הוא עד מאד, ולא ניתן, כמובן, להבין אותו כפשוטו, אלא לראות את הרעיונות הגנוזים בו, בעקבותיהם של גדולי ישראל. ואנו נלך על פי דרכנו בעקבות המהר"ל (בחידושי אגדות שם) ומרן הרב קוק (במאמרי הראי"ה).
אותו "סוחר ישמעאלי" אינו אלא שכלו של האדם, המשוטט במרחבים כדי לקנות חכמה. בעזרתה של חכמה זו ביקש רבה בר בר חנה להבין את ייחודו של דור המדבר. הפנים הזוהרות - סימן הוא לתחושה עמוקה של שלמות. השכיבה על הגב מבטאת תחושה עמוקה של חופש מצד אחד, ו"קשר עין" עם מה שלמעלה, מצד שני. זוהי ההבנה הראשונית של מעלת דור המדבר, דור שעיקר ימי חייו עברו עליו במקום הרחוק מן הציביליזציה האנושית, מן ההתעסקות בעניינים שבחומר ובגוף, כאשר חייו מוקדשים לתורה ולעבודת ה' לצדו של משה רבנו ובצלה של השראת השכינה במקדש וכן בענני הכבוד החופפים על המחנה.
גדלותו של הדור מתבטאת בגודלו. אותו "סוחר ישמעאלי" רוכב על הגמל ולוקח רומח בידו, אך לא מצליח להגיע לגובה הברכיים שלהם (וקל וחומר שלא ל"גובה העיניים"). ה"גמל" הוא גופו של אדם. ה"סוחר", הרוכב עליו הוא אישיותו הרוחנית. ה"רמח" הוא החכמה שקנה או רמ"ח מצוות עשה שהוא מקיים. אולם עם כל זה, אינו מגיע אפילו לגובה ברכיהם של אנשי דור דעה, דור המדבר.
ניסה רבה בר בר חנה לקלוט לפחות את המרכיב החיצוני ביותר של אישיותם, בקצה הבגד, אשר בו הציצית. אולם גם זאת לא עלתה בידו. אף שהצליח לחתוך את כנף הבגד, לא הצליח לזוז משם עד שוויתר על כך. מי שמצליח לקלוט משהו מקצה אישיותם של אנשי דור המדבר, כבר לא מסוגל לזוז יותר, אין הוא מתאים יותר לעולמנו זה, ועליו להחליט: לוותר על מעלה זו או להישאר מנותק מן המציאות של דורו הוא.
לאור זה, מסביר מרן הרב קוק, מדוע מתו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ. מעלה רוחנית גבוהה זו לא היתה מתאימה לארץ ישראל. דומה לכך הוא משה רבנו, שהנהגתו העליונה לא היתה מתאימה לחיים בארץ (ובספר "קול התור" מבואר שכך היה גם הגר"א, ומשום כך שב לביתו לאחר שיצא משם על מנת לעלות לארץ). מעלתו של דור המדבר, ראויה היתה כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ, על מנת שהחיים בארץ יוכלו לינוק מהשאיפה לשוב אל אותה מעלה. אולם בני אותו דור לא היו מסוגלים לאחוז בשני הקצוות: המעלה הרוחנית הגבוהה של דור המדבר, והיכולת ליישם את כל הערכים הגבוהים והעליונים בחיי המעשה בארץ. לארץ נכנס דור אחר, שיכול היה להתמודד עם הארציות, ולהתחיל בתהליך איטי של התעלות, בבחינת "אמת מארץ תצמח" עד כדי לחבר שמים וארץ, ולעשות מן הארץ - שמים.
חיבור זה, של שמים וארץ, הוא פתיל התכלת של הציצית. הפתיל השמימי המתאחד בפתיל הלבן הארצי, נקשר עמו ומקיף אותו, כדי לרומם את הארץ אל השמים ולהוריד את ערכי השמים אל הארץ.
====================================
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין.