עברנו את תשעה באב. קמנו משלושה שבועות של אבל אל שבע שבתות של נחמה. אך תמול שלשום ישבנו על הארץ בבכייה ובקינה על ירושלים, ושאלנו "איכה ישבה בדד...?", ועתה מהדהדת באוזננו נבואת נחמתו של ישעיהו: "נחמו נחמו עמי... כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה...". בתחילת הדברים, נראה כי הכל הולך למישרים. "קול קורא: במדבר – פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לא-להינו". אין פיתולים ואין סיבוכים בדרך. הכל ישר. הכל פשוט. העולם כולו משתף פעולה עם מהלך הגאולה. "והיה העקוב – למישור, והרכסים – לבקעה". העקמומיות מתיישרת. בית יעקב זוקף את קומתו ומתגלה כי שמו הוא – ישראל: שר א-ל, ישר א-ל, שיר א-ל.

ופתאום – נפילה. לאחר הקול הגדול הקורא ליישר את הדרך בערבה, בא קול אחר. "קול אומר – קרא". ומהי הקריאה? – "כל הבשר – חציר, וכל חסדו – כציץ השדה". אין אנו מבינים מה רוצה הנביא! על מה הוא מדבר? וקול ממשיך וקורא: "יבש חציר, נבל ציץ... אכן חציר העם". עדיין אין אנו מבינים, אולם ניכר כי המצב לא כל כך פשוט. אווירה פסימית משתלטת על השומע, עד שבאה חתימת הפסקה האומרת: "ודבר א-להינו יקום לעולם".

קשה עד מאד היא דרכה של הגאולה הבאה בדרך הטבע. מלחמה לה מפנים ומאחור. מצד אחד מבקשת גאולה זו לגאול את הכל. לא להשאיר אבן אחת בעולמו של הקב"ה שלא השתתפה במהלך. כל האומות. כל הכוחות. כולם שותפים. אולם אז ישנה סכנה גדולה. אם הגאולה באה על ידי כוחות טבעיים: בני אדם, מנהיגי מדינות, מפקדי צבאות, אנשי התיישבות ואנשי תעשייה – ניתן לחשוב בטעות כי כוחו ועוצם ידו של האדם עשה לו לבדו את החיל הזה. הקב"ה מסתתר מאחרי נסיבות טבעיות, והוא כה נסתר עד כי ניתן להכחיש את מעורבותו.

אז מגיע תהליך הבירור. "כל הבשר" – הכוח האנושי הטבעי הפועל ומוביל את המהלך הציוני – מתגלה כי חסר אונים הוא ואינו אלא "חציר". "וכל חסדו" – הרצון הטוב שלו, המוטיבציה שלו, האידיאלים הגבוהים והמרוממים שלו – אינם אלא "כציץ השדה". אולם אז מתרחש אסון יותר קשה מן הראשון. אילו החציר והציץ היו מחזיקים מעמד, חיים, צומחים ומתקיימים, עדיין המצב היה נסבל. אולם לא כך הם פני הדברים: "יבש חציר, נבל ציץ". הכל יבש ונובל. הייאוש אוחז בכל. רק מעמיקי ראות מבחינים כי כשם שהזינוק הקודם לא היה טבעי, כך גם הנפילה שלאחריו לא באה במקרה. הייבוש והנבילה לא באו אלא מפני ש"רוח ה' נשבה בו", וזאת כדי לברר ולהראות כי "אכן חציר העם". הכוח האנושי של עם ישראל אשר הביא אותו לכל הישגיו המרשימים לא היה אלא קש ותבן, בהעדר הרוח הא-להית המחיה אותו בסתר.

באותה שעה קשה של דכדוך וייאוש - שעה שבה תבוא האומה ותאמר: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו", שעה שבה יבינו כולם כי "יבש חציר נבל ציץ" – אותה שעה היא שתביא את הישועה. אמנם "יבש חציר נבל ציץ"; אולם "דבר א-להינו יקום לעולם!".

מתוך אותה הכרה חדשה בדבר א-להינו שהוא הנותן כוח בחציר ובציץ להפוך אותם לכוח בשר ורוח חסד, תבוא הקריאה השלישית של הנביא: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה א-להיכם".

========================================

הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין.