ידועה היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל באשר לסדר ההדלקה: לדעת בית שמאי יש לפתוח את החג בשמונה נרות ולסיים בנר אחד, "פוחת והולך", ואילו בית הלל אומרים: "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". ואנו, כדי לעמוד על המחלוקת, נתבונן קמעא בדמויותיהם של הלל ושמאי.
מפורסם הוא סיפורם של שלושת הגרים שבאו אל הלל ואל שמאי. כל אחד מהם נדחה על ידי שמאי, מתוך הבנה שעמדתו מסוכנת לבית ישראל. איך אפשר לגייר את מי שמצהיר על כפירתו בתורה שבעל-פה? את מי שמתעצל להשקיע בעמל התורה ומבקש לדעת את כולה "על רגל אחת"? את מי שכל רצונו אינו אלא לזכות לעטרת הכוהן הגדול, עטרה אשר אינה הולמת אותו כלל ועיקר? חייבים אנו להגן על עצמנו ועל עמנו מפני דעות מזיקות שכאלה.
שונה היתה דרכו של הלל. הכיר הוא בחסרונותיהם של כל אותם גרים; אולם מבין השיטין של דבריהם קלט שגרעין חיובי גדול ועמוק טמון בהם, אשר בתהליך איטי ועקבי ניתן יהיה לחשוף אותו ולתת לו ביטוי מלא. כך נהג הלל גם כלפי אותו אדם שבא להקניטו ביום ששי אחר הצהרים. כאשר בא אותו אדם לשאול את שאלתו המטופשת (לכאורה) אודות צורת ראשיהם של הבבליים (וביקש לרמוז למראהו של הלל עצמו, שעלה ארצה מבבל), עונה לו הלל: "שאלה גדולה שאלת, בני". כוונתו היא: אף אם אתה סבור ששאלתך היא מטופשת, ולכן גם אמורה להיות מרגיזה, אין אני סבור כך. בכל טיפשות ישנה נקודה עמוקה של חכמה, ואני מתייחס לשאלתך בהתאם לנקודת החכמה שבה.
כשם שראה הלל את נקודת החיוב הגנוזה בזולת, כך ראה הלל את נקודת החיוב הא-להית הגנוזה בו עצמו. הוא נהג לרחוץ את גופו בבית המרחץ. ובתשובה לתמיהתם של תלמידיו הסביר שגוף זה, הרי נברא בצלם א-להים, ולכן עליו לכבדו. מתוך כך מובן כיצד זימר הילל בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן הכל כאן; אין אני כאן, מי כאן?". וכוונתו: אם אני דהיינו הא-להי הגנוז בי, ה'אין'-סוף הגנוז ב'אני' נמצא כאן, אכן "הכל כאן"; ואילו כאשר אותו 'אני' א-להי שבי אינו כאן, "מי כאן?".
זוהי דרכו של הלל: לראות את הנקודה החיובית, נקודת החכמה, נקודת האמת, הנקודה הא-להית בכל דבר, לאחוז בה ולרומם באמצעותה את הכל. לעומתה עומדת היא דרכו של שמאי. מזהה הוא את הסכנות ואת האיומים שבכל עמדה ובכל אדם. עומד הוא על המשמר לבל ייכנסו אל הבית פנימה. עומד הוא עם אמת הבנין אשר בידו, ודוחה החוצה את כל מי שמאיים על בנין הבית.
מהי דרך האמת? לא זו בלבד שיהיה זה יומרני מצדנו לבקש להכריע שאלה שנחלקו בה גדולי עולם, אלא האמת היא, שבאמת שאין הכרעה. לעתים יש מקום ל"ימין מקרבת" של הלל, ולעתים יש הכרח להשתמש ב"שמאל דוחה" של שמאי. מתתיהו החשמונאי ובניו, אילו היו נוקטים כלפי יוון ותרבותה וכלפי אחיהם המתייוונים את דרך הקירוב יש לחשוש שהיו מובילים את עם ישראל להתבוללות מוחלטת. כאן נדרשה דווקא קפדנותו של שמאי!
"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כך נאמר בגמרא (שבת ל, ב). שמאי הזקן איננו דמות שלילית העומדת לעומת דמותו החיובית של הלל. אלא שיש הבדל בהתייחסות שלנו אליהם. דרכו של הלל היא מודל לחיקוי. אם אין לך דרך משלך בעבודת ה', אם אין לך את היכולת לברר בעצמך מהי הדרך הראויה לך, בחר בדרכו של הלל כ"ברירת מחדל". דרכו של שמאי ראויה היא למי שבחר בה בעצמו, מתוך בירור עצמי ואחריות אישית. דרכו של הלל, ראויה היא גם לחיקוי על ידי רבים.
כך הוא גם בימי החנוכה. בית שמאי מתבוננים בסכנות ובאיומים ומבקשים להפחית את עוצמתם. "פוחת והולך". בית הלל מבקשים לזהות את הנקודה החיובית ולהגביר את עוצמתה. "מוסיף והולך". ואנו, אף שזכינו לאורם של נרות החנוכה דווקא בזכות הנהגתם של "בית שמאי", אין אנו לוקחים אותה כמודל אוטומטי לחיקוי, אלא נוהגים כולנו להדליק חנוכ"ה: "ח' נרות והלכה כבית הלל", בבחינת "מוסיף והולך", באהבה ובאמונה.
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
מפורסם הוא סיפורם של שלושת הגרים שבאו אל הלל ואל שמאי. כל אחד מהם נדחה על ידי שמאי, מתוך הבנה שעמדתו מסוכנת לבית ישראל. איך אפשר לגייר את מי שמצהיר על כפירתו בתורה שבעל-פה? את מי שמתעצל להשקיע בעמל התורה ומבקש לדעת את כולה "על רגל אחת"? את מי שכל רצונו אינו אלא לזכות לעטרת הכוהן הגדול, עטרה אשר אינה הולמת אותו כלל ועיקר? חייבים אנו להגן על עצמנו ועל עמנו מפני דעות מזיקות שכאלה.
שונה היתה דרכו של הלל. הכיר הוא בחסרונותיהם של כל אותם גרים; אולם מבין השיטין של דבריהם קלט שגרעין חיובי גדול ועמוק טמון בהם, אשר בתהליך איטי ועקבי ניתן יהיה לחשוף אותו ולתת לו ביטוי מלא. כך נהג הלל גם כלפי אותו אדם שבא להקניטו ביום ששי אחר הצהרים. כאשר בא אותו אדם לשאול את שאלתו המטופשת (לכאורה) אודות צורת ראשיהם של הבבליים (וביקש לרמוז למראהו של הלל עצמו, שעלה ארצה מבבל), עונה לו הלל: "שאלה גדולה שאלת, בני". כוונתו היא: אף אם אתה סבור ששאלתך היא מטופשת, ולכן גם אמורה להיות מרגיזה, אין אני סבור כך. בכל טיפשות ישנה נקודה עמוקה של חכמה, ואני מתייחס לשאלתך בהתאם לנקודת החכמה שבה.
כשם שראה הלל את נקודת החיוב הגנוזה בזולת, כך ראה הלל את נקודת החיוב הא-להית הגנוזה בו עצמו. הוא נהג לרחוץ את גופו בבית המרחץ. ובתשובה לתמיהתם של תלמידיו הסביר שגוף זה, הרי נברא בצלם א-להים, ולכן עליו לכבדו. מתוך כך מובן כיצד זימר הילל בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן הכל כאן; אין אני כאן, מי כאן?". וכוונתו: אם אני דהיינו הא-להי הגנוז בי, ה'אין'-סוף הגנוז ב'אני' נמצא כאן, אכן "הכל כאן"; ואילו כאשר אותו 'אני' א-להי שבי אינו כאן, "מי כאן?".
זוהי דרכו של הלל: לראות את הנקודה החיובית, נקודת החכמה, נקודת האמת, הנקודה הא-להית בכל דבר, לאחוז בה ולרומם באמצעותה את הכל. לעומתה עומדת היא דרכו של שמאי. מזהה הוא את הסכנות ואת האיומים שבכל עמדה ובכל אדם. עומד הוא על המשמר לבל ייכנסו אל הבית פנימה. עומד הוא עם אמת הבנין אשר בידו, ודוחה החוצה את כל מי שמאיים על בנין הבית.
מהי דרך האמת? לא זו בלבד שיהיה זה יומרני מצדנו לבקש להכריע שאלה שנחלקו בה גדולי עולם, אלא האמת היא, שבאמת שאין הכרעה. לעתים יש מקום ל"ימין מקרבת" של הלל, ולעתים יש הכרח להשתמש ב"שמאל דוחה" של שמאי. מתתיהו החשמונאי ובניו, אילו היו נוקטים כלפי יוון ותרבותה וכלפי אחיהם המתייוונים את דרך הקירוב יש לחשוש שהיו מובילים את עם ישראל להתבוללות מוחלטת. כאן נדרשה דווקא קפדנותו של שמאי!
"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כך נאמר בגמרא (שבת ל, ב). שמאי הזקן איננו דמות שלילית העומדת לעומת דמותו החיובית של הלל. אלא שיש הבדל בהתייחסות שלנו אליהם. דרכו של הלל היא מודל לחיקוי. אם אין לך דרך משלך בעבודת ה', אם אין לך את היכולת לברר בעצמך מהי הדרך הראויה לך, בחר בדרכו של הלל כ"ברירת מחדל". דרכו של שמאי ראויה היא למי שבחר בה בעצמו, מתוך בירור עצמי ואחריות אישית. דרכו של הלל, ראויה היא גם לחיקוי על ידי רבים.
כך הוא גם בימי החנוכה. בית שמאי מתבוננים בסכנות ובאיומים ומבקשים להפחית את עוצמתם. "פוחת והולך". בית הלל מבקשים לזהות את הנקודה החיובית ולהגביר את עוצמתה. "מוסיף והולך". ואנו, אף שזכינו לאורם של נרות החנוכה דווקא בזכות הנהגתם של "בית שמאי", אין אנו לוקחים אותה כמודל אוטומטי לחיקוי, אלא נוהגים כולנו להדליק חנוכ"ה: "ח' נרות והלכה כבית הלל", בבחינת "מוסיף והולך", באהבה ובאמונה.
הרב עזריאל אריאל הוא רב הישוב עטרת שבבינימין.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).