מיוחדת היא אמרת הסיום, המעטרת את ברכת יעקב לבנו דן: "לישועתך קיויתי ה'". מדוע בחר יעקב לסיים את ברכתו זו בתפילה? ומה פשר תפילה זו?
מיהו הנראה זקוק לתפילה? מי שחלש וחסר אונים, הפונה אל ה' א-להיו ומבקש את ישועתו. ואמנם מפרשים רבים רואים בתפילת יעקב רמז לבקשתו של שמשון בהיותו אסיר נקור עיניים ומגולח שיער במקדש דגון: "ה' א-להים! זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-להים..." (רש"י). גם מפרשים אחרים מעמידים תפילה זו כתפילתו של החלש (רד"ק). כמי שמולו צבא חזק התוקף בעוצמה חזיתית, בגלוי, והוא משתמש בתחבולות עורמה, שכל סיכויי הצלחתן בזה שלא תתגלנה טרם זמנן. "נחש" שכזה אמנם אינו חסר אונים. הוא פועל ויוזם, אך מרגיש שהוא זקוק ל"גיבוי" מלמעלה.
ויש מפרשים הצועדים צעד נוסף (רשב"ם). לא על שמשון החלש נרמז כאן, כי אם על שמשון הגיבור, שבכוחו להכות אלף איש בלחי חמור, לצוד שלוש מאות שועלים ולשלחם בשדות פלשת, ואף לעקור את שערי עזה (ולשלחם ל'עזה-ז"ל'). עד היום אנו משתאים ומעריצים את כוחו העצום של שמשון הגיבור. ועל כך באה תפילה זו, להדגיש כי כוחו וגבורתו של שמשון, לא כוחות אנושיים הם כי אם רוח ה' אשר צלחה עליו במחנה דן, אך עזבה אותו כשנפתה אחר בנות נכר.
ויש פרשנים שרוח אחרת עמהם (רמב"ן). גם הם רואים את הרמז לשמשון הגיבור, אולם תפילת "לישועתך קיוויתי ה'" לא של שמשון היא אלא של העם כולו. שמשון לחם לבדו ונפל לבדו. ימים קשים עברו על העם. ארץ ישראל כולה לא היתה אלא אוטונומיה יהודית עלובה תחת ממשלתם של סרני פלישתים. העם נכנע לגמרי, ללא רוח גבורה להילחם בפלישתים ולסלקם מן הארץ. כל זאת עד שזרחה שמשו של שמשון כקרן אור באפילה. כמשה רבנו עמד מול הנכרי המכה את אחיו "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" הקם להילחם מלחמת מגן למען עמו - "ויך את המצרי". כך שמשון. לבדו יצא לפגוע בפלישתים: ללא נשק בידו וללא צבא מאורגן לצדו. לבדו סיים את חייו ואת חייהם של אלפי פלישתים במקדש דגון.
לא חטא היה ביד שמשון בנוטלו את שבט המלחמה לידיו. הן מלכות ישראל טרם הוקמה. הוא עצמו שופט ומנהיג העם היה במשך עשרים שנה, שנות דור - מקבל ציווי א-להי מפורש כי "הוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים". (ודאי לא כמי שמבקשים כיום לפרוק את עולה של מלכות ישראל ולנהל מלחמת נקם פרטית על דעת עצמם). העם לא היה בשל. זקוק היה לאותו גפרור שיבער ויצית את הלבבות. ואכן העם לא הצטרף אל שמשון. לבדו לחם ולבדו נפל. הישועה לא תוכל לבוא ממעשיהם של יחידים, אלא עד אשר יקום העם כולו. ואכן הזיק שהצית שמשון הגיבור בלבבות העלה אבוקה גדולה בדורות שאחריו. שמשון אחרון השופטים היה. אחריו היה עלי הכהן, שבימיו התעורר העם כולו לצאת למלחמה בפלישתים, אם כי ניגף לפני אויביו. אחרי מות עלי קם שמואל הנביא, ובימיו זכו ישראל לנצחונות הראשונים על הפלישתים, עד אשר קמה מלכות בית דוד והכתה אותם לבל יקומו עוד.
על כן, עם הסתלקות שמשון, השופט האחרון והגואל הראשון, מתפלל העם כולו ומודיע: "לישועתך" לא זאת האנושית, הזמנית, כי אם זו הא-להית "קיוויתי ה'".
מיהו הנראה זקוק לתפילה? מי שחלש וחסר אונים, הפונה אל ה' א-להיו ומבקש את ישועתו. ואמנם מפרשים רבים רואים בתפילת יעקב רמז לבקשתו של שמשון בהיותו אסיר נקור עיניים ומגולח שיער במקדש דגון: "ה' א-להים! זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-להים..." (רש"י). גם מפרשים אחרים מעמידים תפילה זו כתפילתו של החלש (רד"ק). כמי שמולו צבא חזק התוקף בעוצמה חזיתית, בגלוי, והוא משתמש בתחבולות עורמה, שכל סיכויי הצלחתן בזה שלא תתגלנה טרם זמנן. "נחש" שכזה אמנם אינו חסר אונים. הוא פועל ויוזם, אך מרגיש שהוא זקוק ל"גיבוי" מלמעלה.
ויש מפרשים הצועדים צעד נוסף (רשב"ם). לא על שמשון החלש נרמז כאן, כי אם על שמשון הגיבור, שבכוחו להכות אלף איש בלחי חמור, לצוד שלוש מאות שועלים ולשלחם בשדות פלשת, ואף לעקור את שערי עזה (ולשלחם ל'עזה-ז"ל'). עד היום אנו משתאים ומעריצים את כוחו העצום של שמשון הגיבור. ועל כך באה תפילה זו, להדגיש כי כוחו וגבורתו של שמשון, לא כוחות אנושיים הם כי אם רוח ה' אשר צלחה עליו במחנה דן, אך עזבה אותו כשנפתה אחר בנות נכר.
ויש פרשנים שרוח אחרת עמהם (רמב"ן). גם הם רואים את הרמז לשמשון הגיבור, אולם תפילת "לישועתך קיוויתי ה'" לא של שמשון היא אלא של העם כולו. שמשון לחם לבדו ונפל לבדו. ימים קשים עברו על העם. ארץ ישראל כולה לא היתה אלא אוטונומיה יהודית עלובה תחת ממשלתם של סרני פלישתים. העם נכנע לגמרי, ללא רוח גבורה להילחם בפלישתים ולסלקם מן הארץ. כל זאת עד שזרחה שמשו של שמשון כקרן אור באפילה. כמשה רבנו עמד מול הנכרי המכה את אחיו "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" הקם להילחם מלחמת מגן למען עמו - "ויך את המצרי". כך שמשון. לבדו יצא לפגוע בפלישתים: ללא נשק בידו וללא צבא מאורגן לצדו. לבדו סיים את חייו ואת חייהם של אלפי פלישתים במקדש דגון.
לא חטא היה ביד שמשון בנוטלו את שבט המלחמה לידיו. הן מלכות ישראל טרם הוקמה. הוא עצמו שופט ומנהיג העם היה במשך עשרים שנה, שנות דור - מקבל ציווי א-להי מפורש כי "הוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים". (ודאי לא כמי שמבקשים כיום לפרוק את עולה של מלכות ישראל ולנהל מלחמת נקם פרטית על דעת עצמם). העם לא היה בשל. זקוק היה לאותו גפרור שיבער ויצית את הלבבות. ואכן העם לא הצטרף אל שמשון. לבדו לחם ולבדו נפל. הישועה לא תוכל לבוא ממעשיהם של יחידים, אלא עד אשר יקום העם כולו. ואכן הזיק שהצית שמשון הגיבור בלבבות העלה אבוקה גדולה בדורות שאחריו. שמשון אחרון השופטים היה. אחריו היה עלי הכהן, שבימיו התעורר העם כולו לצאת למלחמה בפלישתים, אם כי ניגף לפני אויביו. אחרי מות עלי קם שמואל הנביא, ובימיו זכו ישראל לנצחונות הראשונים על הפלישתים, עד אשר קמה מלכות בית דוד והכתה אותם לבל יקומו עוד.
על כן, עם הסתלקות שמשון, השופט האחרון והגואל הראשון, מתפלל העם כולו ומודיע: "לישועתך" לא זאת האנושית, הזמנית, כי אם זו הא-להית "קיוויתי ה'".