אחת התמוהות שבפרשות היא פרשת מי מריבה. דיו רב נשפך על שאלת חטאו של משה רבנו בהכותו את הסלע. ואנו נלך הפעם בעקבותיהם של מפרשי רש"י, הרא"ם והמהר"ל.
לא קל היה המצב אליו נקלע משה רבינו. הקב"ה מצווהו לדבר אל הסלע, בה"א הידיעה. היה עליו לחפש ולמצוא אותו בין כל הסלעים. בינתיים עומדים כל בני ישראל וממתינים לראות כיצד יפול דבר. ומשה - לכוד בצבת בין שתי אפשרויות גרועות. אם ימשיך לחפש - יחשבו הכל כי אין הוא אלא מאחז את עיניהם כאשר הוא מחפש מעיין טבעי. כי אם הקב"ה רוצה לעשות נס, מדוע לא ייעשה הנס בכל סלע שהוא? מאידך יודע משה, כי אם ידבר אל סלע כלשהו אשר אינו אותו סלע שבחר בו ה' - יעבור על מצוות ה'. ואז שואל משה את בני ישראל: "שמעו נא המורים! המן הסלע הזה", אשר לא נצטוינו עליו, "נוציא לכם מים", שלא בדבר ה'?!
העם לא נרגע. החשדות כלפי משה גוברים. ואז נדמה למשה כי מצא את הסלע. הוא מדבר אליו, אך לא זה הסלע... ובני ישראל עומדים ומצפים... ניגש משה אל סלע אחר, אשר הוא הסלע הנכון, אך הפעם אין הוא מדבר אליו אלא מכה אותו. הסלע מוציא טיפות מעטות של מים, כדי להעמיד את משה על טעותו; אך משה מכה אותו פעם שניה, ואז יוצאים ממנו מים רבים.
לא קל היה מצבו של משה. מלחמה לו מפנים ומאחור. הכישלון אורב בכל פינה. חילול ה' נורא יכול לצמוח מכל החלטה. מה עליו לעשות? ידע משה כי עליו לשמור על מצוות ה', וכך נהג. אבל דבר אחד היה חסר ממנו באותה שעה: הביטחון. החשש מפני התוצאות החמורות שעלולות לבוא עקב טעות אפשרית, השבית את שמחתו ופגע בבטחונו בריבונו של עולם.
החרדה הביאה אותו לידי כעס, באומרו "שמעו נא המורים". החרדה שמא ייכשל בשליחותו והכעס על העם הביאו אותו לידי טעות בזיהוי של הסלע. מתוך כך הגיע לידי טעות כאשר כבר מצא את הסלע, אך לא יכול היה להיות בטוח כי אכן זהו זה.
על חרדה זו ועל פגם זה במידת הבטחון בה' - נענש משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". האמונה והבטחון, יש בכוחם להוציא מים חיים אפילו מן הסלע החזק ביותר - ע"י דיבור. האמונה בסגולת ישראל הגנוזה בלב כל יהודי, יש בכוחה להזיל מים של קדושה אפילו מלב האבן הקשוח ביותר; לא במכות ולא במקלות, כי אם בדיבורי נועם.
הפחד והחרדה שמא לא נזכה לממש את דבר ה' דווקא כאשר אנו פועלים עפ"י תורתו ומצוותיו, הם המביאים רבים וטובים לתוכחות בדרכי כעס ושלילה. תיקונו של חטא זה הוא המאפשר את הכניסה לארץ ישראל.
לא קל היה המצב אליו נקלע משה רבינו. הקב"ה מצווהו לדבר אל הסלע, בה"א הידיעה. היה עליו לחפש ולמצוא אותו בין כל הסלעים. בינתיים עומדים כל בני ישראל וממתינים לראות כיצד יפול דבר. ומשה - לכוד בצבת בין שתי אפשרויות גרועות. אם ימשיך לחפש - יחשבו הכל כי אין הוא אלא מאחז את עיניהם כאשר הוא מחפש מעיין טבעי. כי אם הקב"ה רוצה לעשות נס, מדוע לא ייעשה הנס בכל סלע שהוא? מאידך יודע משה, כי אם ידבר אל סלע כלשהו אשר אינו אותו סלע שבחר בו ה' - יעבור על מצוות ה'. ואז שואל משה את בני ישראל: "שמעו נא המורים! המן הסלע הזה", אשר לא נצטוינו עליו, "נוציא לכם מים", שלא בדבר ה'?!
העם לא נרגע. החשדות כלפי משה גוברים. ואז נדמה למשה כי מצא את הסלע. הוא מדבר אליו, אך לא זה הסלע... ובני ישראל עומדים ומצפים... ניגש משה אל סלע אחר, אשר הוא הסלע הנכון, אך הפעם אין הוא מדבר אליו אלא מכה אותו. הסלע מוציא טיפות מעטות של מים, כדי להעמיד את משה על טעותו; אך משה מכה אותו פעם שניה, ואז יוצאים ממנו מים רבים.
לא קל היה מצבו של משה. מלחמה לו מפנים ומאחור. הכישלון אורב בכל פינה. חילול ה' נורא יכול לצמוח מכל החלטה. מה עליו לעשות? ידע משה כי עליו לשמור על מצוות ה', וכך נהג. אבל דבר אחד היה חסר ממנו באותה שעה: הביטחון. החשש מפני התוצאות החמורות שעלולות לבוא עקב טעות אפשרית, השבית את שמחתו ופגע בבטחונו בריבונו של עולם.
החרדה הביאה אותו לידי כעס, באומרו "שמעו נא המורים". החרדה שמא ייכשל בשליחותו והכעס על העם הביאו אותו לידי טעות בזיהוי של הסלע. מתוך כך הגיע לידי טעות כאשר כבר מצא את הסלע, אך לא יכול היה להיות בטוח כי אכן זהו זה.
על חרדה זו ועל פגם זה במידת הבטחון בה' - נענש משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". האמונה והבטחון, יש בכוחם להוציא מים חיים אפילו מן הסלע החזק ביותר - ע"י דיבור. האמונה בסגולת ישראל הגנוזה בלב כל יהודי, יש בכוחה להזיל מים של קדושה אפילו מלב האבן הקשוח ביותר; לא במכות ולא במקלות, כי אם בדיבורי נועם.
הפחד והחרדה שמא לא נזכה לממש את דבר ה' דווקא כאשר אנו פועלים עפ"י תורתו ומצוותיו, הם המביאים רבים וטובים לתוכחות בדרכי כעס ושלילה. תיקונו של חטא זה הוא המאפשר את הכניסה לארץ ישראל.