המאבק בין תרבות ישראל לבין תרבות יוון לא הסתיים בניצחונם של המכבים על היוונים. דורות רבים הוא נמשך, תוך שהוא פושט צורה ולובש צורה. מפגש תרבותי אחד מתואר בסיפור מזעזע המופיע בגמרא (בבא קמ"א פ"ב, ב'; ובלשון שונה מעט במנחות ס"ד, ב') ועוסק דווקא בסופה של ממלכת החשמונאים:
כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.
מסקנתם של חכמי הדור, מסיפור זה, מפתיעה עד מאד:
באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
במבט ראשון קשה לנו להבין את אותה מסקנה. אמנם חמורה עד מאד הייתה עצתו של אותו זקן, אמנם מזעזע היה הביצוע של אותה עיצה. אולם האם מקרה בודד, חמור ככל שיהיה, מחייב מסקנה כל כך גורפת לדורי דורות?
יתירה מזו: הרי העיקר חסר מן הספר! האם מלחמת האחים בין האחים החשמונאים לא חייבה הפקת לקחים? האם מסירת ירושלים ללגיונותיו של פומפיוס, המצביא הרומאי, לא דרשה הסקת מסקנות יותר משמעותיות? מדוע התעלמו מן העיקר, החטא הלאומי הנורא של מלחמת אחים ומסירת הארץ כולה לאויב, וגזרו גזירה על הטפל, מקרה בודד שבא מאדם בודד שהציע להעלות "דבר אחר" לבית המקדש?
על שאלה זו עונה ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "דברי סופרים". אין כאן הזנחה של העיקר לטובת הטפל, אלא שסיפור העלאת החזיר הוא, הוא, המשקף והמייצג את העיקר. כבר חז"ל (ויקרא רבה פר' יג) עמדו על כך שהחזיר לא רק בעל חיים הוא, כי אם מלכות רומי הרשעה. "ואת החזיר - זו אדום", שנאמר: "יכרסמנה חזיר מיער...".
וזו הייתה השאלה בה עסקו חכמי הדור: כיצד קרה אסון לאומי זה, שאחינו בני עמנו העדיפו למסור את הארץ ואת העם, את המלכות ואת המקדש לידיו של אותו "חזיר" - פומפיוס, שר הצבא הרומאי? האשמה אשר הוטלה באותו זקן "שהיה מכיר בחכמת יוונית", לא כלפי אדם בודד הופנתה, כי אם אל חלק גדול מן העם, אשר הלך ונגרר אחר התרבות היוונית. זה היה שורש המרי. זה מה שגרם לזלזול בקדושת המקדש. זה מה שהוביל לאובדן ההכרה בקדושת העם והארץ. זה מה שהכין את הלבבות למלחמת אחים. זה גם מה שהביא להעדפת הנשר הרומאי על קיומה של מלכות ישראל.
על כן הורו חכמי הדור: "ארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית". אמנם פעמים שיש צורך להכיר את תרבותם של העמים השכנים. אבל זאת יעשו אנשים מבוגרים ומגובשים היטב. את הבנים הרכים בשנים יש לחנך לאורה של חכמת הקודש, לבל יפנימו תכנים זרים לתוך אישיותם כל זמן שאין להם יכולת לסנן ולבקר את אשר יפגשו. עוד הורו: "ארור האדם שיגדל חזירים". אמנם פעמים ויש צורך לנהל משא ומתן עם הרומאים השולטים בארץ, אולם אל לנו לגדל אותם ולהעצים את כוחם במו ידינו.
בקלות רבה ניתן לגזור גזירה שווה מן הסיפור הזה לדורנו. לחפש מיהם ה'הורקנוס' או ה'אריסטובלוס' של דורנו, את מי מייצג אותו "זקן שהיה מכיר בחכמת יוונית" ומיהו ה"חזיר" של דורנו. אולם כאן המקום להזהיר מפני פשטנות יתירה. סיבות רבות היו למלחמות בין אחים אשר סופן היה חורבן וגלות, מאז שנאתם של אחי יוסף אשר ביקשו להורגו ובסופו של דבר מכרוהו לאורחת ישמעאלים, ועד שנאת החינם אשר החריבה את בית המקדש השני.
לשם השלמת התמונה נשוב ונעיין בפרשת השבוע, פרשת וישב. מה היו שורשיה של אותה שנאת אחים, בטרם באו לעולמנו יוונים ומתייוונים? כאן נוכל לעמוד על מספר נקודות: האחת היא אפליה בין אחים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים". והתוצאה לא איחרה לבוא: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו - וישנאו אותו".
השנייה היא לשון הרע: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". השלישית היא חלומות ושאיפות של אח אחד (ומה גם, שהיה כמעט הצעיר בחבורה) להיות שליט על כל המשפחה: "ויחלום יוסף חלום... והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי... הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". ואף כאן מגיעה התוצאה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו". ולא זו בלבד, אלא שהחולם מספר על חלומותיו באוזני הכול. וגם כאן התוצאה כפולה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".
בכל זאת, פתח של תקווה יש לבני ישראל, כאשר יוסף, הבן השנוא "על חלומותיו ועל דבריו" לא נסחף אל מעגל השנאה ומודיע בקול: "את אחי אנוכי מבקש...".
הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת.
כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.
מסקנתם של חכמי הדור, מסיפור זה, מפתיעה עד מאד:
באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
במבט ראשון קשה לנו להבין את אותה מסקנה. אמנם חמורה עד מאד הייתה עצתו של אותו זקן, אמנם מזעזע היה הביצוע של אותה עיצה. אולם האם מקרה בודד, חמור ככל שיהיה, מחייב מסקנה כל כך גורפת לדורי דורות?
יתירה מזו: הרי העיקר חסר מן הספר! האם מלחמת האחים בין האחים החשמונאים לא חייבה הפקת לקחים? האם מסירת ירושלים ללגיונותיו של פומפיוס, המצביא הרומאי, לא דרשה הסקת מסקנות יותר משמעותיות? מדוע התעלמו מן העיקר, החטא הלאומי הנורא של מלחמת אחים ומסירת הארץ כולה לאויב, וגזרו גזירה על הטפל, מקרה בודד שבא מאדם בודד שהציע להעלות "דבר אחר" לבית המקדש?
על שאלה זו עונה ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "דברי סופרים". אין כאן הזנחה של העיקר לטובת הטפל, אלא שסיפור העלאת החזיר הוא, הוא, המשקף והמייצג את העיקר. כבר חז"ל (ויקרא רבה פר' יג) עמדו על כך שהחזיר לא רק בעל חיים הוא, כי אם מלכות רומי הרשעה. "ואת החזיר - זו אדום", שנאמר: "יכרסמנה חזיר מיער...".
וזו הייתה השאלה בה עסקו חכמי הדור: כיצד קרה אסון לאומי זה, שאחינו בני עמנו העדיפו למסור את הארץ ואת העם, את המלכות ואת המקדש לידיו של אותו "חזיר" - פומפיוס, שר הצבא הרומאי? האשמה אשר הוטלה באותו זקן "שהיה מכיר בחכמת יוונית", לא כלפי אדם בודד הופנתה, כי אם אל חלק גדול מן העם, אשר הלך ונגרר אחר התרבות היוונית. זה היה שורש המרי. זה מה שגרם לזלזול בקדושת המקדש. זה מה שהוביל לאובדן ההכרה בקדושת העם והארץ. זה מה שהכין את הלבבות למלחמת אחים. זה גם מה שהביא להעדפת הנשר הרומאי על קיומה של מלכות ישראל.
על כן הורו חכמי הדור: "ארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית". אמנם פעמים שיש צורך להכיר את תרבותם של העמים השכנים. אבל זאת יעשו אנשים מבוגרים ומגובשים היטב. את הבנים הרכים בשנים יש לחנך לאורה של חכמת הקודש, לבל יפנימו תכנים זרים לתוך אישיותם כל זמן שאין להם יכולת לסנן ולבקר את אשר יפגשו. עוד הורו: "ארור האדם שיגדל חזירים". אמנם פעמים ויש צורך לנהל משא ומתן עם הרומאים השולטים בארץ, אולם אל לנו לגדל אותם ולהעצים את כוחם במו ידינו.
בקלות רבה ניתן לגזור גזירה שווה מן הסיפור הזה לדורנו. לחפש מיהם ה'הורקנוס' או ה'אריסטובלוס' של דורנו, את מי מייצג אותו "זקן שהיה מכיר בחכמת יוונית" ומיהו ה"חזיר" של דורנו. אולם כאן המקום להזהיר מפני פשטנות יתירה. סיבות רבות היו למלחמות בין אחים אשר סופן היה חורבן וגלות, מאז שנאתם של אחי יוסף אשר ביקשו להורגו ובסופו של דבר מכרוהו לאורחת ישמעאלים, ועד שנאת החינם אשר החריבה את בית המקדש השני.
לשם השלמת התמונה נשוב ונעיין בפרשת השבוע, פרשת וישב. מה היו שורשיה של אותה שנאת אחים, בטרם באו לעולמנו יוונים ומתייוונים? כאן נוכל לעמוד על מספר נקודות: האחת היא אפליה בין אחים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים". והתוצאה לא איחרה לבוא: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו - וישנאו אותו".
השנייה היא לשון הרע: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". השלישית היא חלומות ושאיפות של אח אחד (ומה גם, שהיה כמעט הצעיר בחבורה) להיות שליט על כל המשפחה: "ויחלום יוסף חלום... והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי... הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". ואף כאן מגיעה התוצאה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו". ולא זו בלבד, אלא שהחולם מספר על חלומותיו באוזני הכול. וגם כאן התוצאה כפולה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".
בכל זאת, פתח של תקווה יש לבני ישראל, כאשר יוסף, הבן השנוא "על חלומותיו ועל דבריו" לא נסחף אל מעגל השנאה ומודיע בקול: "את אחי אנוכי מבקש...".
הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת.