קרב קשה מתואר בראשיתה של פרשת השבוע: קרב בין אחים המתקרבים זה אל זה, מבקשים לפגוע זה בזה ופוגשים זה את זה. כבר המדרש עומד על ריבוי אנפין זה של המילה הנדירה: "ויגש", אשר היא מבטאת גם "הגשה למלחמה" (קירבה - מלשון 'קרב'), גם "הגשה לפיוס" (קרבת אחים), וגם "הגשה לתפילה" (קרבן, קרבת א-להים).
המדרש גם מתאר את תחושתו של יהודה כאשר ניגש אל יוסף:
"כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו". "כי הנה המלכים" - זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו" - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה..."
יהודה מלא חרון וכעס על יוסף, המבקש לחטוף את אחיו בדרכי מרמה ולקחת אותו לעבד. ומה עבר בלבם של שאר האחים באותה שעה? גם על כך עונה המדרש:
"אחד באחד ייגשו" - זה יהודה ויוסף. "ורווח לא יבוא ביניהם" - אלו השבטים. אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו?
יהודה עסוק, ראשו ורובו, מוחו וליבו, בהצלתו של בנימין, ונדמה בעיניו כי בין שאר האחים שוררת אדישות עמוקה, כאילו גורלו של בנימין אינו אלא בעיה פרטית שלו, ולא בעיה של המשפחה כולה, או שמא נדבקו בחיידק הייאוש אשר כרסם בלבם. אולם כל הקשיים, מבית ומחוץ, אינם מרפים את ידיו של יהודה.
ואף על כך עומד המדרש:
"מים עמוקים עצה בלב איש, [ואיש תבונה ידלנה". משל] לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין ולא הייתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכול דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה מהשיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
יהודה משול הוא לאדם המבקש לשאוב מים מבאר עמוקה, ואין בידו חבל. אדם אחר היה מתייאש ומוותר על המים. אך לא זו דרכו של יהודה. אם אין חבל, אזי מייצרים אותו. אם אין דרך ידועה להבקיע את לב האבן של יוסף, אזי פורצים דרך חדשה אשר לא הלכנו בה מעולם. דרך הפעולה מורכבת מחוליות קטנות ביותר: "חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה", אחד על אחד, אחד ועוד אחד, "עד שעמד על לבו" של יוסף ושינה את כל הנהגתו.
אמנם טבעי היה לכעוס, לקצוף ולרגוז על העוול הנורא. אולם כאן נדרשה דרך אחרת. פעמים שדווקא "מענה רך" הוא אשר "ישיב חימה". על כן נוקט יהודה מספר צעדים שיאפשרו ליוסף לקבל את דבריו. ואנו נאסוף אחת לאחת את עצותיו של בעל 'אור החיים':
א. להיפגש "בארבע עיניים", כדי שאם ינצח יהודה את יוסף, לא יהיה בכך ביזיון ליוסף; דבר שימנע את החנינה לבנימין.
ב. "נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו".
ג. "לטובתו של יוסף הוא ניגש והוא אומרו: "ויגש אליו" - פירוש, לטעון טענה שהיא לטובת המלך...".
זוהי דרכה של "מלחמת אחים". יהודה ניגש למלחמה, כאשר תפילה בליבו. אולם בפועל, נמצא כי ניגש לפיוס... - הגשה אשר בפניה לא יכול היה יוסף להתאפק.
ונסיים בסיפור חסידי נאה, המבטא את אותו ריבוי אנפין של אותה "הגשה" או "קריבה", בה עמד יהודה מול יוסף:
מנהגם של ה"פריצים" היה לקחת יהודי אשר נפל קרבן לעלילה, להלבישו בעור של דוב, ולשלוח אותו להילחם בדוב אמיתי, כאשר תוצאותיו המזעזעות של הקרב היו ידועות מראש. גורל נורא זה נפל פעם בחלקו של יהודי אחד, אשר התכונן לגרוע מכול... והנה הגיע הרגע. כשהוא לבוש כולו בעור הדוב, ועל פניו מסכה של דוב, יוצא היהודי אל הזירה, ומולו, חושף שיניים, מדדה הדוב הנורא. הלכו שני הדובים וקרבו זה אל זה. אך הגיע היהודי למרחק של נגיעה מן הדוב המאיים, נפלטה צעקה מפיו: "שמע ישראל". אולם מה רבה הייתה תדהמתו, כאשר זעקת "שמע ישראל" בקעה גם מן הדוב שמולו...
יש לנו אהבה, והיא תנצח!!!
המדרש גם מתאר את תחושתו של יהודה כאשר ניגש אל יוסף:
"כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו". "כי הנה המלכים" - זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו" - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה..."
יהודה מלא חרון וכעס על יוסף, המבקש לחטוף את אחיו בדרכי מרמה ולקחת אותו לעבד. ומה עבר בלבם של שאר האחים באותה שעה? גם על כך עונה המדרש:
"אחד באחד ייגשו" - זה יהודה ויוסף. "ורווח לא יבוא ביניהם" - אלו השבטים. אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו?
יהודה עסוק, ראשו ורובו, מוחו וליבו, בהצלתו של בנימין, ונדמה בעיניו כי בין שאר האחים שוררת אדישות עמוקה, כאילו גורלו של בנימין אינו אלא בעיה פרטית שלו, ולא בעיה של המשפחה כולה, או שמא נדבקו בחיידק הייאוש אשר כרסם בלבם. אולם כל הקשיים, מבית ומחוץ, אינם מרפים את ידיו של יהודה.
ואף על כך עומד המדרש:
"מים עמוקים עצה בלב איש, [ואיש תבונה ידלנה". משל] לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין ולא הייתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכול דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה מהשיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
יהודה משול הוא לאדם המבקש לשאוב מים מבאר עמוקה, ואין בידו חבל. אדם אחר היה מתייאש ומוותר על המים. אך לא זו דרכו של יהודה. אם אין חבל, אזי מייצרים אותו. אם אין דרך ידועה להבקיע את לב האבן של יוסף, אזי פורצים דרך חדשה אשר לא הלכנו בה מעולם. דרך הפעולה מורכבת מחוליות קטנות ביותר: "חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה", אחד על אחד, אחד ועוד אחד, "עד שעמד על לבו" של יוסף ושינה את כל הנהגתו.
אמנם טבעי היה לכעוס, לקצוף ולרגוז על העוול הנורא. אולם כאן נדרשה דרך אחרת. פעמים שדווקא "מענה רך" הוא אשר "ישיב חימה". על כן נוקט יהודה מספר צעדים שיאפשרו ליוסף לקבל את דבריו. ואנו נאסוף אחת לאחת את עצותיו של בעל 'אור החיים':
א. להיפגש "בארבע עיניים", כדי שאם ינצח יהודה את יוסף, לא יהיה בכך ביזיון ליוסף; דבר שימנע את החנינה לבנימין.
ב. "נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו".
ג. "לטובתו של יוסף הוא ניגש והוא אומרו: "ויגש אליו" - פירוש, לטעון טענה שהיא לטובת המלך...".
זוהי דרכה של "מלחמת אחים". יהודה ניגש למלחמה, כאשר תפילה בליבו. אולם בפועל, נמצא כי ניגש לפיוס... - הגשה אשר בפניה לא יכול היה יוסף להתאפק.
ונסיים בסיפור חסידי נאה, המבטא את אותו ריבוי אנפין של אותה "הגשה" או "קריבה", בה עמד יהודה מול יוסף:
מנהגם של ה"פריצים" היה לקחת יהודי אשר נפל קרבן לעלילה, להלבישו בעור של דוב, ולשלוח אותו להילחם בדוב אמיתי, כאשר תוצאותיו המזעזעות של הקרב היו ידועות מראש. גורל נורא זה נפל פעם בחלקו של יהודי אחד, אשר התכונן לגרוע מכול... והנה הגיע הרגע. כשהוא לבוש כולו בעור הדוב, ועל פניו מסכה של דוב, יוצא היהודי אל הזירה, ומולו, חושף שיניים, מדדה הדוב הנורא. הלכו שני הדובים וקרבו זה אל זה. אך הגיע היהודי למרחק של נגיעה מן הדוב המאיים, נפלטה צעקה מפיו: "שמע ישראל". אולם מה רבה הייתה תדהמתו, כאשר זעקת "שמע ישראל" בקעה גם מן הדוב שמולו...
יש לנו אהבה, והיא תנצח!!!