עם של עבדים עומד לצאת לחירות לאחר 210 שנות עבדות נוראה. לא רק הגוף השתעבד בעבודת פרך קשה. הרוח, של הפרט ושל החברה, גם היא הייתה משועבדת לאימפריה המצרית ולתרבותה. לצד שקיעת רגליהם בטיט, בחומר ובלבנים, שקעה רוחם של אבותינו במספר שערים של טומאת מצרים. על כן לא די היה בהסכמתו של פרעה להוציא את גופם של היהודים ממצרים. פעולות קשות בהרבה נדרשו כדי להוציא את רוחם מאותם מיצרים רוחניים ותרבותיים שבהם נכלאה. אמרה חסידית מפורסמת הטיבה לבטא את כפילותה של היציאה לחירות, באמירה: משיח בן יוסף, למה הוא בא? להוציא את היהודים מן הגלות. ומשיח בן דוד, למה הוא בא? - להוציא את הגלות מן היהודים...
"סדרת חינוך" ארוכה עובר העם היהודי בתהליך יציאת מצרים. עכשיו, נבין מדוע היה חשוב כל כך להכביד את ליבו של פרעה ולהכותו עשר מכות בטרם יצאו ישראל ממצרים. היהודי המושפל, אשר הפנים את עמדתו הנחותה מול הנוגש המצרי, צריך היה לראות פעם אחר פעם את אדונו מובס לנגד עיניו בפני אלוקי ישראל, עד כדי "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". וזאת יספר גם לבן התם אשר יוולד לו. "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". אולם בכך לא די. מהפכה רוחנית לא יכולה לבוא מבחוץ, על ידי צפייה פסיבית במה שקורה לאחרים. על מהפכת החירות לבוא מתוך מעשיהם של בני ישראל עצמם.
מצווה ראשונה נצטוו ישראל - על לוח השנה היהודי. מעגל השנה הוא המעצב את זהותו של כל אדם וכל עם. הפסקת השימוש בלוח השנה המצרי, ואימוץ לוח שנה לאומי-מקורי יש בה ביטוי עמוק ליציאת העם לחירות עולם. מניין השנים יתחיל מחדש, ויהיה ליציאת מצרים ולא למלכות פרעה. שנות השעבוד שלפני כן לא תהיינה, אלא "פרה-היסטוריה" חסרת רלוונטיות לזהות המתחדשת. החודשים יימנו בדרך מקורית, ושמות חדשים יינתנו להם לאורו של חודש החירות, אשר "ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
לאחר מכן יוכרז המרד הדתי. ייקח כל ראש משפחה בישראל את אלוהי משעבדיו, את השה, ויקשרנו למשך ארבעה ימים אל כרעי המיטה. ולאחר מכן ישחטנו וייתן מדמו על הפתח: על המשקוף והמזוזות. לא בסתר ייעשה הדבר, כי אם לעין כל. לא במחשכים כי אם לאור היום. והקב"ה יאמר לעומת עמו: "בכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'".
החירות לא רק "סור מרע" יש בה, לצאת לחופש מעולו של המשעבד. החירות מחייבת גיבוש של זהות עצמאית וייחודית. זהות לאומית זו - לא רק דרך המעשים והמחשבות היא באה, אלא גם דרך הפה.
לכל עם, מאכלים לאומיים מיוחדים. וכאן בא הקב"ה ומצווה על תפריט החירות: קרבן פסח הנאכל "צלי אש" (ואולי מכאן, בתת תת ההכרה, צמח ה"מנגל" של יום העצמאות), על מצות ומרורים. ולאחר מכן במדבר ייפתח המאבק בין לחם השמים, המן, לבין סיר הבשר של מצרים, או הדגה, הקישואים והאבטיחים, החציר, הבצלים והשומים. עד היום, גם במקומות הרחוקים ביותר מזהות יהודית, נשמר זכר של זהות יהודית בעיקר בדמותם של מאכלי החגים: הקניידלך של פסח, אוזני ההמן של פורים והסופגניות של חנוכה.
אולם, לא ייתכן לבסס זהות ייחודית על מילוי הכרס. דווקא, באותה שעה "שמצה ומרור מונחים לפניך", כאשר חושי הראייה והטעם פועלים בשיאם מצווה כל אדם מישראל לספר לבניו את הסיפור שאותו הם באים לבטא, סיפור יציאת מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". סיפור יציאת מצרים הוא הרבה יותר מאשר סיפור חסדיו ונסיו של הקב"ה. זהו סיפור יצירתו של העם כעם ה', כעם אשר ההשגחה האלוקית מלווה אותו בכל מקום ובכל זמן.
בניגוד למצרים, אשר ביססו את תודעתם הלאומית על עוצמה הנראית לעין, בדמות פירמידות ענק, ספינקסים אדירים ומונומנטים מרשימים, מבסס עם-עולם את תודעתו על דבר הרבה יותר מופשט, על הסיפור העובר בדיבור הפה ובשמיעת האוזן מדור לדור. סיפור אשר שום אימפריה לא תוכל להחריבו או להשתיקו, שום גנב וליסטים לא יוכל לקחתו מאתנו ושיני הזמן לא יותירו בו צלקות כלשהן.
עם היציאה ממצרים ניתנו מצוות נוספות הבאות להעמיק את תודעת החירות והזהות הייחודית. ברית המילה - כחותם החירות בגופו של היהודי, והתפילין - המזכירות את עיקרי האמונה וסיפור יציאת מצרים - החותמות את חותם החירות ברוחו.
ארוכה הדרך לחירות, ומורכבת עד מאד. עליה להקיף את כל תחומי החיים ואת כל רובדי הנפש האישית והלאומית. היא מחייבת שינוי מקיף וכולל, בלוח השנה, במאכל וביציאה מן המקום, גם בכלכלה, בשפה ובעיקר, בתודעה הגלויה, אשר עיקר בניינה יבוא לאחר חמישים יום, ביום מתן תורה בהר סיני.
ומי יודע, אם לא באו מאורעות ימינו אלה אלא להציב בפנינו מחדש את התביעה "להוציא את הגלות מן היהודים"?
"סדרת חינוך" ארוכה עובר העם היהודי בתהליך יציאת מצרים. עכשיו, נבין מדוע היה חשוב כל כך להכביד את ליבו של פרעה ולהכותו עשר מכות בטרם יצאו ישראל ממצרים. היהודי המושפל, אשר הפנים את עמדתו הנחותה מול הנוגש המצרי, צריך היה לראות פעם אחר פעם את אדונו מובס לנגד עיניו בפני אלוקי ישראל, עד כדי "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". וזאת יספר גם לבן התם אשר יוולד לו. "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". אולם בכך לא די. מהפכה רוחנית לא יכולה לבוא מבחוץ, על ידי צפייה פסיבית במה שקורה לאחרים. על מהפכת החירות לבוא מתוך מעשיהם של בני ישראל עצמם.
מצווה ראשונה נצטוו ישראל - על לוח השנה היהודי. מעגל השנה הוא המעצב את זהותו של כל אדם וכל עם. הפסקת השימוש בלוח השנה המצרי, ואימוץ לוח שנה לאומי-מקורי יש בה ביטוי עמוק ליציאת העם לחירות עולם. מניין השנים יתחיל מחדש, ויהיה ליציאת מצרים ולא למלכות פרעה. שנות השעבוד שלפני כן לא תהיינה, אלא "פרה-היסטוריה" חסרת רלוונטיות לזהות המתחדשת. החודשים יימנו בדרך מקורית, ושמות חדשים יינתנו להם לאורו של חודש החירות, אשר "ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
לאחר מכן יוכרז המרד הדתי. ייקח כל ראש משפחה בישראל את אלוהי משעבדיו, את השה, ויקשרנו למשך ארבעה ימים אל כרעי המיטה. ולאחר מכן ישחטנו וייתן מדמו על הפתח: על המשקוף והמזוזות. לא בסתר ייעשה הדבר, כי אם לעין כל. לא במחשכים כי אם לאור היום. והקב"ה יאמר לעומת עמו: "בכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'".
החירות לא רק "סור מרע" יש בה, לצאת לחופש מעולו של המשעבד. החירות מחייבת גיבוש של זהות עצמאית וייחודית. זהות לאומית זו - לא רק דרך המעשים והמחשבות היא באה, אלא גם דרך הפה.
לכל עם, מאכלים לאומיים מיוחדים. וכאן בא הקב"ה ומצווה על תפריט החירות: קרבן פסח הנאכל "צלי אש" (ואולי מכאן, בתת תת ההכרה, צמח ה"מנגל" של יום העצמאות), על מצות ומרורים. ולאחר מכן במדבר ייפתח המאבק בין לחם השמים, המן, לבין סיר הבשר של מצרים, או הדגה, הקישואים והאבטיחים, החציר, הבצלים והשומים. עד היום, גם במקומות הרחוקים ביותר מזהות יהודית, נשמר זכר של זהות יהודית בעיקר בדמותם של מאכלי החגים: הקניידלך של פסח, אוזני ההמן של פורים והסופגניות של חנוכה.
אולם, לא ייתכן לבסס זהות ייחודית על מילוי הכרס. דווקא, באותה שעה "שמצה ומרור מונחים לפניך", כאשר חושי הראייה והטעם פועלים בשיאם מצווה כל אדם מישראל לספר לבניו את הסיפור שאותו הם באים לבטא, סיפור יציאת מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". סיפור יציאת מצרים הוא הרבה יותר מאשר סיפור חסדיו ונסיו של הקב"ה. זהו סיפור יצירתו של העם כעם ה', כעם אשר ההשגחה האלוקית מלווה אותו בכל מקום ובכל זמן.
בניגוד למצרים, אשר ביססו את תודעתם הלאומית על עוצמה הנראית לעין, בדמות פירמידות ענק, ספינקסים אדירים ומונומנטים מרשימים, מבסס עם-עולם את תודעתו על דבר הרבה יותר מופשט, על הסיפור העובר בדיבור הפה ובשמיעת האוזן מדור לדור. סיפור אשר שום אימפריה לא תוכל להחריבו או להשתיקו, שום גנב וליסטים לא יוכל לקחתו מאתנו ושיני הזמן לא יותירו בו צלקות כלשהן.
עם היציאה ממצרים ניתנו מצוות נוספות הבאות להעמיק את תודעת החירות והזהות הייחודית. ברית המילה - כחותם החירות בגופו של היהודי, והתפילין - המזכירות את עיקרי האמונה וסיפור יציאת מצרים - החותמות את חותם החירות ברוחו.
ארוכה הדרך לחירות, ומורכבת עד מאד. עליה להקיף את כל תחומי החיים ואת כל רובדי הנפש האישית והלאומית. היא מחייבת שינוי מקיף וכולל, בלוח השנה, במאכל וביציאה מן המקום, גם בכלכלה, בשפה ובעיקר, בתודעה הגלויה, אשר עיקר בניינה יבוא לאחר חמישים יום, ביום מתן תורה בהר סיני.
ומי יודע, אם לא באו מאורעות ימינו אלה אלא להציב בפנינו מחדש את התביעה "להוציא את הגלות מן היהודים"?