בקריאת פרשת השבוע, פרשת מצורע, נחמץ הלב לקרוא את המילים העוסקות בצרעת הבתים:
"ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית...".
לנגד עיניי עולות תמונות קשות מימים אלו, לפני עשרים ושלוש שנה, מחורבנה של העיר ימית. הן פסוק זה נקרא בישיבה בימית על ידי הרב משה צבי נריה דקות ספורות לפני תחילת הגירוש. ניתן גם להיזכר בתוכן הדברים שנאמרו אז, בישיבה, באותו הקשר:
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".
כאשר באים אתם אל ארץ ישראל, אחיזתכם בה תלויה בידכם. יש וארץ כנען, ארצם של סוחרים אשר מאזני מרמה בידיהם, ויש הארץ אשר נותנת ההשגחה העליונה בידינו לאחוזה, למען נגשים בה את הייעוד הנשגב, להיות בה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה אור לגויים ומופת לאנושות.
אם "ארץ כנען" תהיה זו בתודעתנו אזי נגע צרעת מקנן בבנייניה, ואם "ארץ ישראל" תהיה זו, על כל המשמעויות המוסריות והערכיות הנובעות מכך, אזי נראה כי בתינו עומדים על יסודות יציבים ואיתנים לאין ערוך.
ואכן, זה מה שהיה בתודעה שלנו כאשר לקחנו עמנו את הקירות המנותצים ואת האשקוביות המפורקות מיישובי חבל ימית לאחר חורבנו, ונטענו אותם מחדש בעוצמה ובעוז בחולות של חבל עזה. אמונה גדולה קיננה בלב, כי יסודות עתיקים אלה יציבים יהיו ויעמדו בפני כל רוח שאינה מצויה.
אולם עתה, דומה כאילו צרעת אחזה בקירותיהם של בתינו בגוש קטיף ובצפון השומרון. "כנגע נראה לי בבית". היסודות האיתנים אשר עמדו מול מלחמת האבנים של שנות תשמ"ח-תשנ"ב, אלה אשר המשיכו להתחזק בימי הדאגה של הסכמי אוסלו, אלה שעמדו בגבורה ובעוז בארבע שנות מלחמה קשה תחת מטר יריות, מטענים ופצצות מרגמה עומדים עתה בפני מבחן מחודש.
"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק". ה"נתק" - סוג של צרעת הוא גם כן. שלא כצרעת העור, מקומו הוא בראש, באזור השעיר של הגוף. ובאם יינתק השיער ונגע ייראה בעור - "נתק" ייקרא לאותה צרעת.
משמעות עמוקה יש לה לצרעת זו אשר בראש. מקום אחיזה אחד יש לה, בנתק שבין הראש המסמל את המחשבה, ועימה את האמונה ואת החזון לבין השיער המבטא את המעשה (שמונה קבצים א', רי"ב). כל זמן שהשיער מחובר לראש, כל זמן שהמעשה מחובר לחזון גדול והחזון הגדול מתגשם במעשה, לא תוכל צרעת זו להופיע (רמב"ן).
תיקון גדול לאותו "נתק" הוא ההסברה האימונית המחוברת אל הטיעונים המעשיים.
בבחינת, "רוממות א-ל בגרונם", בהצגת טיעונים ערכיים, בדיבורים מפורשים על אמונה בבורא העולם ובתורתו מחד, "וחרב פיפיות בידם" - בדמותם של טיעונים ביטחוניים וכלכליים, אנושיים ופוליטיים, מאידך. אין נתק בין האמונה לבין החיים, אין הפרדה בין תורה והחזון לבין מעשה וביצוע.
זאת ועוד. במין "התנתקות", המאפיינת כל מצורע, חשים רבים, בבחינת "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". את כל המדינה מקיפים בגדר ביטחונית משוכללת, ואילו תושבים רבים ברחבי הארץ נותרים "מחוץ למחנה", "מעבר לגדר". ובלהט המאורעות וההתלהמות המילולית מוצא עצמו ציבור גדול כאילו הפך לעדת מצורעים המרוחקים ממחנה ישראל.
מה אומרים לנו חז"ל אודות המצורע? מה עליו לעשות כדי להתחבר מחדש ולשוב אל מחנה ישראל? הגמרא (שבת ס"ז, א') מבארת את הציווי המופיע בפסוק: "והצרוע אשר בו הנגע... וטמא טמא יקרא". ועל כך היא אומרת: "יודיע צערו לרבים".
את זאת חווים אלה היוצאים לפגוש את "מקהלות רבבות עמך בית ישראל" במבצעים המתמשכים של "פנים אל פנים". הכנות האישית, הפנייה אל הרגש, הדיבור מלב אל לב, הצגת צערה של משפחה אשר כל עולמה עלול להיחרב, חלילה. לא רק לשומעים עשה משהו, כי אם גם למשמיעים. מעתה, חדל "עם ישראל" להיות מושג כללי ומופשט, מרוחק ומנותק.
המפגש האישי הבלתי אמצעי מאפשר להכיר את האח, ולראות שבדרך כלל, אינו רחוק כפי שנדמה. המפגש מאפשר לחוות את עולמו ואת טרדותיו, ואף לחוש את כאבו. הלוא זה הדבר אשר דיבר ה' אל משה בעמדו ליד הסנה, לפני מסירת השליחות הנשגבה להוציא את העם ממצרים ולהעלותו אל ארץ הקודש:
"ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו".
רק מתוך אותה התחברות אל כאבו של העם ניתן להציג בפניו את החזון הגדול: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש..."
ונסיים בהפטרת השבת, בה באה בשורת הישועה דווקא מפיהם של ארבעה מצורעים...
"ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית...".
לנגד עיניי עולות תמונות קשות מימים אלו, לפני עשרים ושלוש שנה, מחורבנה של העיר ימית. הן פסוק זה נקרא בישיבה בימית על ידי הרב משה צבי נריה דקות ספורות לפני תחילת הגירוש. ניתן גם להיזכר בתוכן הדברים שנאמרו אז, בישיבה, באותו הקשר:
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".
כאשר באים אתם אל ארץ ישראל, אחיזתכם בה תלויה בידכם. יש וארץ כנען, ארצם של סוחרים אשר מאזני מרמה בידיהם, ויש הארץ אשר נותנת ההשגחה העליונה בידינו לאחוזה, למען נגשים בה את הייעוד הנשגב, להיות בה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה אור לגויים ומופת לאנושות.
אם "ארץ כנען" תהיה זו בתודעתנו אזי נגע צרעת מקנן בבנייניה, ואם "ארץ ישראל" תהיה זו, על כל המשמעויות המוסריות והערכיות הנובעות מכך, אזי נראה כי בתינו עומדים על יסודות יציבים ואיתנים לאין ערוך.
ואכן, זה מה שהיה בתודעה שלנו כאשר לקחנו עמנו את הקירות המנותצים ואת האשקוביות המפורקות מיישובי חבל ימית לאחר חורבנו, ונטענו אותם מחדש בעוצמה ובעוז בחולות של חבל עזה. אמונה גדולה קיננה בלב, כי יסודות עתיקים אלה יציבים יהיו ויעמדו בפני כל רוח שאינה מצויה.
אולם עתה, דומה כאילו צרעת אחזה בקירותיהם של בתינו בגוש קטיף ובצפון השומרון. "כנגע נראה לי בבית". היסודות האיתנים אשר עמדו מול מלחמת האבנים של שנות תשמ"ח-תשנ"ב, אלה אשר המשיכו להתחזק בימי הדאגה של הסכמי אוסלו, אלה שעמדו בגבורה ובעוז בארבע שנות מלחמה קשה תחת מטר יריות, מטענים ופצצות מרגמה עומדים עתה בפני מבחן מחודש.
"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק". ה"נתק" - סוג של צרעת הוא גם כן. שלא כצרעת העור, מקומו הוא בראש, באזור השעיר של הגוף. ובאם יינתק השיער ונגע ייראה בעור - "נתק" ייקרא לאותה צרעת.
משמעות עמוקה יש לה לצרעת זו אשר בראש. מקום אחיזה אחד יש לה, בנתק שבין הראש המסמל את המחשבה, ועימה את האמונה ואת החזון לבין השיער המבטא את המעשה (שמונה קבצים א', רי"ב). כל זמן שהשיער מחובר לראש, כל זמן שהמעשה מחובר לחזון גדול והחזון הגדול מתגשם במעשה, לא תוכל צרעת זו להופיע (רמב"ן).
תיקון גדול לאותו "נתק" הוא ההסברה האימונית המחוברת אל הטיעונים המעשיים.
בבחינת, "רוממות א-ל בגרונם", בהצגת טיעונים ערכיים, בדיבורים מפורשים על אמונה בבורא העולם ובתורתו מחד, "וחרב פיפיות בידם" - בדמותם של טיעונים ביטחוניים וכלכליים, אנושיים ופוליטיים, מאידך. אין נתק בין האמונה לבין החיים, אין הפרדה בין תורה והחזון לבין מעשה וביצוע.
זאת ועוד. במין "התנתקות", המאפיינת כל מצורע, חשים רבים, בבחינת "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". את כל המדינה מקיפים בגדר ביטחונית משוכללת, ואילו תושבים רבים ברחבי הארץ נותרים "מחוץ למחנה", "מעבר לגדר". ובלהט המאורעות וההתלהמות המילולית מוצא עצמו ציבור גדול כאילו הפך לעדת מצורעים המרוחקים ממחנה ישראל.
מה אומרים לנו חז"ל אודות המצורע? מה עליו לעשות כדי להתחבר מחדש ולשוב אל מחנה ישראל? הגמרא (שבת ס"ז, א') מבארת את הציווי המופיע בפסוק: "והצרוע אשר בו הנגע... וטמא טמא יקרא". ועל כך היא אומרת: "יודיע צערו לרבים".
את זאת חווים אלה היוצאים לפגוש את "מקהלות רבבות עמך בית ישראל" במבצעים המתמשכים של "פנים אל פנים". הכנות האישית, הפנייה אל הרגש, הדיבור מלב אל לב, הצגת צערה של משפחה אשר כל עולמה עלול להיחרב, חלילה. לא רק לשומעים עשה משהו, כי אם גם למשמיעים. מעתה, חדל "עם ישראל" להיות מושג כללי ומופשט, מרוחק ומנותק.
המפגש האישי הבלתי אמצעי מאפשר להכיר את האח, ולראות שבדרך כלל, אינו רחוק כפי שנדמה. המפגש מאפשר לחוות את עולמו ואת טרדותיו, ואף לחוש את כאבו. הלוא זה הדבר אשר דיבר ה' אל משה בעמדו ליד הסנה, לפני מסירת השליחות הנשגבה להוציא את העם ממצרים ולהעלותו אל ארץ הקודש:
"ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו".
רק מתוך אותה התחברות אל כאבו של העם ניתן להציג בפניו את החזון הגדול: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש..."
ונסיים בהפטרת השבת, בה באה בשורת הישועה דווקא מפיהם של ארבעה מצורעים...