שורות אלו נכתבות בשעה גדולה וקשה של ציפייה לישועה, בשעה שהלב נושא תפילה, והעיניים דמעה, להצלת יישובי ישראל אשר בגוש קטיף וצפון השומרון, בשעה שאין נביא עמנו ואין איש יודע מה יהיה ואיך יהיה.
רבות נתייסר משה רבנו בהתחננו להיכנס אל הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. לא נוכל לטעון כי לא התפלל כראוי. הן את הלכותיה של התפילה, מתפילתו של משה למדים אנו. אולם דומה כי תפילתו לא נתקבלה. "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי". כיצד עלינו להבין את הדבר?
בראשית הדברים עלינו להבין כי תפילה איננה "תרופת פלא" מוחלטת. הגע בעצמך. אם אחד מאיתנו יתפלל על דבר מסוים, אשר הקב"ה יודע כי לא יהיה לטובתו. האם יעלה על הדעת כי תפילתו "תאלץ" את הקב"ה לעשות דבר שאינו טוב, לאותו אדם או לאחרים?
פעולתה של התפילה היא במקום שבו הדבר המבוקש הוא אכן טוב ומועיל, אלא שנדרשת תפילה כדי לפתוח את הפתח למימוש הדבר. ואכן המעיין במפרשים ובמדרשי חז"ל יוכל למצוא נימוקים שונים לקביעה האלוקית כי לא טוב יהיה הדבר לבניינו של העם והעולם.
אולם טעות היא ביד החושב כי תפילתו של משה לא עשתה דבר. ביקש משה רבנו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". ואכן עונה לו הקב"ה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך...". אומנם לא מקרוב תראה את הארץ כאשר ביקשת, כי אם מנגד, אולם תזכה לראותה. ראיית הארץ, לא מבט סקרני סתמי יש בה, כי אם דבר ממשי. הראייה מבטאת את השאיפה, את הכמיהה, את הכיסופים. כיסופים אלו, מנוע רב עוצמה יש בהם, אם לא להווה אז לעתיד. ולא רק לעתיד הרחוק, אלא לצעדים הראשונים הנעשים מיד.
"וצו את יהושע, וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". הציווי ליהושע, החיזוק שלו והאימוץ שלו באים מכוח הראייה אשר ראה משה מראש הפסגה. מכוחה של אותה ראייה מובטח כי "הוא ינחיל אותם", לא נחלה סתמית אלא דווקא "הארץ אשר תראה". וכל זאת מכוחה של אותה תפילה.
תפילה אינה שבה ריקם. לא תמיד היא משיגה את מטרתה המוצהרת, אולם תמיד היא פועלת. לעיתים כאן ועכשיו, לעיתים באופן סמוי, לעיתים באופן חלקי, לפעמים במועד יותר מאוחר, ולפעמים במקום אחר.
תפילתנו שטוחה בפני רבונו של עולם: "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו... אבינו מלכנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך... אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" - בזמן הזה ובמקום הזה, לעינינו!
רבות נתייסר משה רבנו בהתחננו להיכנס אל הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. לא נוכל לטעון כי לא התפלל כראוי. הן את הלכותיה של התפילה, מתפילתו של משה למדים אנו. אולם דומה כי תפילתו לא נתקבלה. "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי". כיצד עלינו להבין את הדבר?
בראשית הדברים עלינו להבין כי תפילה איננה "תרופת פלא" מוחלטת. הגע בעצמך. אם אחד מאיתנו יתפלל על דבר מסוים, אשר הקב"ה יודע כי לא יהיה לטובתו. האם יעלה על הדעת כי תפילתו "תאלץ" את הקב"ה לעשות דבר שאינו טוב, לאותו אדם או לאחרים?
פעולתה של התפילה היא במקום שבו הדבר המבוקש הוא אכן טוב ומועיל, אלא שנדרשת תפילה כדי לפתוח את הפתח למימוש הדבר. ואכן המעיין במפרשים ובמדרשי חז"ל יוכל למצוא נימוקים שונים לקביעה האלוקית כי לא טוב יהיה הדבר לבניינו של העם והעולם.
אולם טעות היא ביד החושב כי תפילתו של משה לא עשתה דבר. ביקש משה רבנו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". ואכן עונה לו הקב"ה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך...". אומנם לא מקרוב תראה את הארץ כאשר ביקשת, כי אם מנגד, אולם תזכה לראותה. ראיית הארץ, לא מבט סקרני סתמי יש בה, כי אם דבר ממשי. הראייה מבטאת את השאיפה, את הכמיהה, את הכיסופים. כיסופים אלו, מנוע רב עוצמה יש בהם, אם לא להווה אז לעתיד. ולא רק לעתיד הרחוק, אלא לצעדים הראשונים הנעשים מיד.
"וצו את יהושע, וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". הציווי ליהושע, החיזוק שלו והאימוץ שלו באים מכוח הראייה אשר ראה משה מראש הפסגה. מכוחה של אותה ראייה מובטח כי "הוא ינחיל אותם", לא נחלה סתמית אלא דווקא "הארץ אשר תראה". וכל זאת מכוחה של אותה תפילה.
תפילה אינה שבה ריקם. לא תמיד היא משיגה את מטרתה המוצהרת, אולם תמיד היא פועלת. לעיתים כאן ועכשיו, לעיתים באופן סמוי, לעיתים באופן חלקי, לפעמים במועד יותר מאוחר, ולפעמים במקום אחר.
תפילתנו שטוחה בפני רבונו של עולם: "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו... אבינו מלכנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך... אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" - בזמן הזה ובמקום הזה, לעינינו!