שלוש פעמים עומד אברהם אבינו בפני קריסה של מפעל חייו, וכל פעם קשה מקודמתה.
הפעם הראשונה היא בדיבור הראשון של הקב"ה אליו: "לך לך". ההליכה מאור כשדים, לא הייתה רק עזיבה של המקום הטבעי, בית המגורים ונופי הילדות. היה בה חורבן של מפעל חיים שלם. שנים רבות עסוק היה אברהם אבינו בהקמתה של "תנועת תשובה" המונית בארם נהריים. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". נס הצלתו מכבשן האש העלה את קרנו בציבור. שמו הלך למרחוק, ובכל מקום קרא בשם ה'.
רבים נהרו אליו לקבל את ברכתו ואת השפעתו הרוחנית. גם תשתית כלכלית ענפה נבנתה כדי להחזיק את המפעל הגדול. הדבר היחיד שחסר הוא "יורש העצר" שימשיך את המפעל לדורות הבאים. ופתאום צו אלוקי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הדרך הארוכה אל הבלתי נודע , סיכון גדול יש בה. "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: ממעטת פרייה ורבייה, וממעטת את הממון וממעטת את השם" (רש"י). סכנה להמשכיות, סכנה לתשתית הכלכלית ואובדן התשתית האוהדת שנוצרה בעמל רב בדעת הקהל.
אברהם מבין את הסיכונים, אולם מקבל הבטחה מפורשת: "ואעשך לגוי גדול (על הבנים) ואברכך (על הממון) ואגדלה שמך (על השם)". אברהם יוצא לדרך, לוקח עימו את מה שניתן לקחת, וגם "את הנפש אשר עשו בחרן", ומתחיל לבנות את מפעל חייו מחדש, מתוך אמונה ששם "בארץ אשר אראך", שהיא לא רק הארץ אותה "אראה לך", אלא גם הארץ בה "אראה אותך" - יימצא המקום לבנות מחדש את מפעל החיים ביתר שאת וביתר עוז.
וכך אומר המדרש (תנחומא, לך לך, ג') : משל לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע ריחה. מה עשה? נטלוה וטלטלוה ממקום למקום והודיעה ריחה בעולם. כך היה אברהם דר בתוך עובדי כוכבים ומזלות. אמר לו הקב"ה: "לך לך מארצך", ואני אודיע טבעך בעולם.
לא ארכו הימים, ומפעל החיים עומד שוב בפני קריסה. "ויהי רעב בארץ". אי אפשר להמשיך לחיות בה, ויש לרדת מצרימה. עוד פעם סכנה לרכוש. עוד פעם סכנה לשם. וסכנה גדולה מכל להמשכיות המשפחה. מן הסתם היו רבים מן "הנפש אשר עשו בחרן" שבחרו לנטוש את "הספינה הטובעת" של הנביא שהכזיב וגרר אותם בהבטחות שווא אל ארץ אשר לא ניתן להתקיים בה. אולם אמונתו של אברהם לא נתערערה. ידוע ידע כי מעז יצא מתוק, גם אם הדרך מעורפלת כרגע. ואכן, לא ארכו הימים ואברהם שב לארץ כשהוא "כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב", וחוזר להקים מחדש את מפעל חייו "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".
והנה עומד הוא בפני קריסה נוספת, אשר בניגוד לפעם הראשונה, בה הייתה הבטחה אלוקית מפורשת להצלחה, ובניגוד לפעם השנייה, בה היה העתיד מעורפל, כאן נראה שמפעל החיים עומד בפני קריסה סופית ומוחלטת. "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק... והעלהו שם לעולה...". מי ימשיך את דרכו של אברהם שכבר הגיע לגיל מאה ושלושים ושבע? מי יוסיף ללכת אחרי רב זקן הפועל בניגוד מוחלט לכל הערכים המוסריים והדתיים שעליהם חינך. ערכים השוללים מכול וכול רצח ושפיכות דמים, ערכים השוללים מכול וכול העלאת קורבנות אדם, ערכים המחייבים "לעשות צדקה ומשפט"?
זהו מבחנו הגדול של אברהם. לאחר שפיתח "קריירה" במשך מאה שנה, לאחר שבנה מפעל חיים למופת, עומד הוא בפני דילמה בלתי אפשרית. האם להיות נאמן למפעל חייו ולכל החברים הנאמנים אשר הלכו איתו "במדבר, בארץ לא זרועה", או להיות נאמן למי שהטיל עליו את אותו מפעל חיים ואשר למענו נעשו כל הדברים? האם להחריב את כל אשר עשה ולגלות כי כל המאמצים שהשקיע, הקורבנות שהקריב, הסבל שסבל, הדאגות שדאג היו לשווא, וכל ימי חייו הפכו למפרע לחיים חסרי משמעות, לכאורה? האם יוכל למצוא משמעות חדשה בחיים שכל מה שנותר בהם הוא אך לשמוע בקול ה'?
אברהם עומד בניסיון ושולח את ידו אל המאכלת המאיימת לאכול את כל מפעל חייו. אמנם הזדהה עם מפעל חייו בכל ליבו, אבל ידע שכל אשר עשה אינו עסק פרטי שלו כי אם שליחות אלוקית גדולה. ידוע ידע כי המבט האלוקי על החיים ועל ההיסטוריה מקיף הוא לאין ערוך יותר מאשר העיניים האנושיות, אפילו של "האדם הגדול בענקים", ומתוך מבט עליון זה יש משמעות עמוקה גם למפעל חיים שנראה כאילו קורס לבלי קום.
בסופו של דבר התברר אז לאברהם כי הניגוד בין הנאמנות לשליחות ולמפעל החיים ובין הנאמנות למשלח - מדומה היתה. מלאך קורא מן השמים ואומר: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". דבר ה' בא ומכריז כי אברהם, לא רק 'אוהב ה" הוא, המזדהה בכל ליבו עם דרכו ושליחותו, אלא גם "ירא אלוקים", המבין ש"אני עובד אצלו, אולם הוא לא עובד אצלי". ודווקא מתוך כך זכה אברהם להבטחה כי "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם", ומפעל החיים בו החל לא ייפסק עד אשר "עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה".
הדברים מוגשים באהבה ובהערכה לרב יגאל קמינצקי, הרב האיזורי ליישובי גוש קטיף, הבונה בימים אלו מחדש את מפעל חייו בבנין התורה, העם והארץ.
הפעם הראשונה היא בדיבור הראשון של הקב"ה אליו: "לך לך". ההליכה מאור כשדים, לא הייתה רק עזיבה של המקום הטבעי, בית המגורים ונופי הילדות. היה בה חורבן של מפעל חיים שלם. שנים רבות עסוק היה אברהם אבינו בהקמתה של "תנועת תשובה" המונית בארם נהריים. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". נס הצלתו מכבשן האש העלה את קרנו בציבור. שמו הלך למרחוק, ובכל מקום קרא בשם ה'.
רבים נהרו אליו לקבל את ברכתו ואת השפעתו הרוחנית. גם תשתית כלכלית ענפה נבנתה כדי להחזיק את המפעל הגדול. הדבר היחיד שחסר הוא "יורש העצר" שימשיך את המפעל לדורות הבאים. ופתאום צו אלוקי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הדרך הארוכה אל הבלתי נודע , סיכון גדול יש בה. "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: ממעטת פרייה ורבייה, וממעטת את הממון וממעטת את השם" (רש"י). סכנה להמשכיות, סכנה לתשתית הכלכלית ואובדן התשתית האוהדת שנוצרה בעמל רב בדעת הקהל.
אברהם מבין את הסיכונים, אולם מקבל הבטחה מפורשת: "ואעשך לגוי גדול (על הבנים) ואברכך (על הממון) ואגדלה שמך (על השם)". אברהם יוצא לדרך, לוקח עימו את מה שניתן לקחת, וגם "את הנפש אשר עשו בחרן", ומתחיל לבנות את מפעל חייו מחדש, מתוך אמונה ששם "בארץ אשר אראך", שהיא לא רק הארץ אותה "אראה לך", אלא גם הארץ בה "אראה אותך" - יימצא המקום לבנות מחדש את מפעל החיים ביתר שאת וביתר עוז.
וכך אומר המדרש (תנחומא, לך לך, ג') : משל לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע ריחה. מה עשה? נטלוה וטלטלוה ממקום למקום והודיעה ריחה בעולם. כך היה אברהם דר בתוך עובדי כוכבים ומזלות. אמר לו הקב"ה: "לך לך מארצך", ואני אודיע טבעך בעולם.
לא ארכו הימים, ומפעל החיים עומד שוב בפני קריסה. "ויהי רעב בארץ". אי אפשר להמשיך לחיות בה, ויש לרדת מצרימה. עוד פעם סכנה לרכוש. עוד פעם סכנה לשם. וסכנה גדולה מכל להמשכיות המשפחה. מן הסתם היו רבים מן "הנפש אשר עשו בחרן" שבחרו לנטוש את "הספינה הטובעת" של הנביא שהכזיב וגרר אותם בהבטחות שווא אל ארץ אשר לא ניתן להתקיים בה. אולם אמונתו של אברהם לא נתערערה. ידוע ידע כי מעז יצא מתוק, גם אם הדרך מעורפלת כרגע. ואכן, לא ארכו הימים ואברהם שב לארץ כשהוא "כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב", וחוזר להקים מחדש את מפעל חייו "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".
והנה עומד הוא בפני קריסה נוספת, אשר בניגוד לפעם הראשונה, בה הייתה הבטחה אלוקית מפורשת להצלחה, ובניגוד לפעם השנייה, בה היה העתיד מעורפל, כאן נראה שמפעל החיים עומד בפני קריסה סופית ומוחלטת. "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק... והעלהו שם לעולה...". מי ימשיך את דרכו של אברהם שכבר הגיע לגיל מאה ושלושים ושבע? מי יוסיף ללכת אחרי רב זקן הפועל בניגוד מוחלט לכל הערכים המוסריים והדתיים שעליהם חינך. ערכים השוללים מכול וכול רצח ושפיכות דמים, ערכים השוללים מכול וכול העלאת קורבנות אדם, ערכים המחייבים "לעשות צדקה ומשפט"?
זהו מבחנו הגדול של אברהם. לאחר שפיתח "קריירה" במשך מאה שנה, לאחר שבנה מפעל חיים למופת, עומד הוא בפני דילמה בלתי אפשרית. האם להיות נאמן למפעל חייו ולכל החברים הנאמנים אשר הלכו איתו "במדבר, בארץ לא זרועה", או להיות נאמן למי שהטיל עליו את אותו מפעל חיים ואשר למענו נעשו כל הדברים? האם להחריב את כל אשר עשה ולגלות כי כל המאמצים שהשקיע, הקורבנות שהקריב, הסבל שסבל, הדאגות שדאג היו לשווא, וכל ימי חייו הפכו למפרע לחיים חסרי משמעות, לכאורה? האם יוכל למצוא משמעות חדשה בחיים שכל מה שנותר בהם הוא אך לשמוע בקול ה'?
אברהם עומד בניסיון ושולח את ידו אל המאכלת המאיימת לאכול את כל מפעל חייו. אמנם הזדהה עם מפעל חייו בכל ליבו, אבל ידע שכל אשר עשה אינו עסק פרטי שלו כי אם שליחות אלוקית גדולה. ידוע ידע כי המבט האלוקי על החיים ועל ההיסטוריה מקיף הוא לאין ערוך יותר מאשר העיניים האנושיות, אפילו של "האדם הגדול בענקים", ומתוך מבט עליון זה יש משמעות עמוקה גם למפעל חיים שנראה כאילו קורס לבלי קום.
בסופו של דבר התברר אז לאברהם כי הניגוד בין הנאמנות לשליחות ולמפעל החיים ובין הנאמנות למשלח - מדומה היתה. מלאך קורא מן השמים ואומר: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". דבר ה' בא ומכריז כי אברהם, לא רק 'אוהב ה" הוא, המזדהה בכל ליבו עם דרכו ושליחותו, אלא גם "ירא אלוקים", המבין ש"אני עובד אצלו, אולם הוא לא עובד אצלי". ודווקא מתוך כך זכה אברהם להבטחה כי "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם", ומפעל החיים בו החל לא ייפסק עד אשר "עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה".
הדברים מוגשים באהבה ובהערכה לרב יגאל קמינצקי, הרב האיזורי ליישובי גוש קטיף, הבונה בימים אלו מחדש את מפעל חייו בבנין התורה, העם והארץ.