פרשת השבוע פותחת בפסוק - "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם". בתחילת הפרשה מופיעה מצות השבת, ולאחריה עוסקת כל הפרשה במצות בניית המשכן. למדנו על המצווה הזו בפרשות תרומה ותצווה, וכאן הפרשה עוסקת בביצוע בפועל של הקמת המשכן. משה מצווה את ישראל, לאחר שהקב"ה ציוה אותו.
הביטוי להתנדבות, לאהבת ה' ולרצון להיות שותפים בבניין המשכן הגיע לשיאים מיוחדים במינם - "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב"
"ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר, קחו מאיתכם תרומה לה' וכו'". מדובר כאן על נדבה. בניין המשכן היה מנדבה. כל כלי המשכן: העצים, העורות, הפרוכות, הכלים והבגדים, חוץ מהאדנים - הכול נדבה. "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש". אלו הן שתי מדרגות של התנדבות. יש "כל אשר נדבה רוחו אותו", שהאדם מתנדב כפי יכולתו, ויש "אשר נשאו ליבו" אנשים שליבם כל כך אוהב ודבק בה' עד שהם מתנדבים יותר ממה שהם יכולים לתת, ליבם נושא אותם, מתמוגג מרוב חפץ להשתתף בעבודת המשכן והוא נותן מעל ומעבר מיכולתו.
הביטוי להתנדבות, לאהבת ה' ולרצון להיות שותפים בבניין המשכן הגיע לשיאים מיוחדים במינם - "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב". כלומר, הם נטלו אפילו את התכשיטים הפרטיים, שהם הדברים היקרים ביותר והאהובים ביותר על האדם. האישה בחרה דווקא את התכשיט הזה משום שהוא היה מתאים לה והיא רצתה להתקשט דווקא בו, ובכל זאת היא תרמה אותו לבניין המשכן, על מנת לתת ביטוי לחפץ הגדול שלה בבניינו. "כל כלי זהב" - לא השאירו כלום. נתנו הכול.
"וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'", זוהי מדרגה נוספת. זהב הוא הדבר היותר חשוב ויקר לאדם, חשוב יותר מכל החומרים שישנם - כסף, נחושת, עץ, בדים וכדומה. והמדרגה השלישית - "וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" - אלו הם חוטים שאין להשיגם במדבר, וכשיש לאדם דבר שקשה להשיגו הוא שווה יותר מהערך האמיתי. והמדרגה הרביעית - "כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה'" - שאר התרומות, חומרים שצריכים להשתמש בהם לעבודת המשכן.
אם כן היו מדרגות מדרגות בהתנדבות, ומכל מקום הגיעו למדרגות שיא של הבעת הדבקות והרצון לתת תרומה למשכן ה'.
מחצית השקל
השבת קראנו גם את פרשת מחצית השקל. במחצית השקל היו שתי תרומות נוספות: א. מחצית אחת למאה האדנים, שהם הבסיס המייצב של המשכן. תרומה זו היתה שווה לכולם, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כלומר הייתה שותפות שווה של כולם בבסיס המשכן. ב. מחצית שנייה לעבודת הקרבנות הבאה לאחר בניין המשכן. גם כאן כולם שווים. כלומר למשכן יש בסיס ציבורי כלל ישראלי. זה לא ייחודי לכל אחד ואחד. כבר דיברנו על ההבדל בין ציבור לשותפים. ציבור הוא מציאות חדשה - לא שלכל אחד יש חלק מסוים ברכוש הציבורי שבמשכן אלא לכולם יש הכול. כל יסודות וחלקי המשכן שייכים לכולם.
אם כן מדוע היה צריך להראות למשה דווקא מטבע של אש? אלא יש להבין בדברי חכמים, שמשה התקשה במשמעות של מחצית השקל, והקב"ה הראה לו שזה שייך לכיסא הכבוד, כיסא שבו מופיע כבוד ה'אם אדם לא יכול לתת את התרומה באופן מלא והוא לא יודע להקנות לציבור יש בזה חיסרון, מביאים ראיה מהמשנה במסכת שקלים. שם בן בוכרי אומר שכהנים פטורים מלתת מחצית השקל, כיון שאם יש להם חלק בקרבן לא ניתן יהיה לאכול ממנחות הציבור, כי המנחה ששותפים בה הכהנים תקבל דין של מנחת כהן ו"מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". אך כיון שההלכה היא שהקרבן הוא קרבן של הכלל, כפי שאמרנו, ולא קרבן של שותפים, ממילא לא שייכת במחצית השקל ההלכה של מנחת כהן פרטית שאינה נאכלת. על כן כל ישראל חייבים במחצית השקל, כולל הכהנים מכיוון שכולם שייכים לכלל ישראל.
זה אולי מה שמסבירים על הביטוי "זה יתנו". חכמים מפרשים שמשה התקשה מהי מחצית השקל והקב"ה הראה לו מטבע של אש תחת כיסא הכבוד. במה התקשה משה? יתכן שמשה רבנו היה כל כך מופשט שלא ידע צורת מטבע. וכבר מצינו גדולים שלא ידעו צורת מטבע, כמורנו ורבנו הרב צבי יהודה, שהיה מקבל עודף לא היה בודק בכלל כמה קיבל. אך לא נראה שזו הסיבה. אם כן מדוע היה צריך להראות למשה דווקא מטבע של אש? אלא יש להבין בדברי חכמים, שמשה התקשה במשמעות של מחצית השקל, והקב"ה הראה לו שזה שייך לכיסא הכבוד, כיסא שבו מופיע כבוד ה'. מהו הבסיס שעליו נשען הכיסא הזה? כיצד מופיע כבוד ה'? על ידי עם ישראל, על ידי אלו שהם מרכבה לשכינה, להופעתו של רבונו של עולם. עבודת כלל ישראל, עבודת הקרבנות ומחצית השקל המבטאת את הופעת כלל ישראל הם במדרגה עליונה ביותר, שיא המדרגות. אין זו מצוה פרטית של פלוני אלא בו זמנית כל ישראל עובדים יחד. באופן מעשי, הכהן, שליחם של ישראל, עושה זאת באופן אישי, אבל בעצם זו עבודה של כלל ישראל כולו. זו ההופעה היותר גדולה של עבודת ה'. כאן מופיע הבסיס של כיסא הכבוד. על כן העבודה צריכה להיעשות על ידי כולם באופן שווה. בנוסף לזה יש מקום להתנדבות, כמו בכל המצוות, שביצוען ופרטיהן שווים לכל נפש מישראל, אבל הכוונות, הרצון, הדבקות וההידור תלויים בכל אחד ואחד לפי כוחו. כך במשכן היה חלק של חובה השווה לכולם וחלק של התנדבות.
כפילות הפרשיות
למשכן ישנה משמעות כפולה: יש משמעות סגולית של השראת שכינה בישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומתוך כך באה המצוה לעבוד את ה' ולעשות את רצונו דרך המשכןהפרשיות חוזרות על עצמן. כבר נאמר לנו אילו כלים צריכים להיות במשכן, כיצד יש לבנות אותם וכו'. מדוע יש לחזור על כל פרטי הדברים? ללמדנו שיש בעצם הציווי ערך מיוחד, וכן במעשה יש ערך בפני עצמו. יש תלמוד תורה ויש קיומה של תורה. לכל אחד ערך לעצמו. מהו הערך הגדול יותר? לגבי תלמוד תורה נאמר "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". יש לתלמוד ערך מצד זה שהוא מביא למעשה וגם מצד עצמו. לכן אנו מברכים ברכת התורה, שהיא בבחינה מסוימת ברכת המצוות, שנאמרת תמיד על סיום המצווה ולא על הכשר המצווה. למשל: כשאנו בונים סוכה אנו לא מברכים על עשייתה אלא על הישיבה בתוכה. ואף על פי שכתוב בתורה לעשות סוכות, הבנייה היא רק הכשר לישיבה בסוכה, שהיא עיקר המצווה. אם כן בלימוד תורה, אם גמר המצוה היה רק במימוש המצוות הנלמדות לא היה מקום לברך על הלימוד. אלא שיש ערך עצמי גם ללימוד.
למשכן ישנה משמעות כפולה: יש משמעות סגולית של השראת שכינה בישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומתוך כך באה המצוה לעבוד את ה' ולעשות את רצונו דרך המשכן. כל עניינו של המשכן הוא שעם ישראל יעבוד בו את ה', ומתוך כך תתגלה השכינה. מצד אחד הציווי ומאידך היישום בפועל.
גם בנושא שבו פתחה הפרשה, בשבת, מופיעה משמעות כפולה זו. לשבת יש ערך עצמי סגולתי וצד מצוותי. חז"ל אומרים שבשבת הקב"ה נותן לנו נשמה יתרה, "כי בו שבת וינפש". והמשמעות השניה היא קיום מצוות השבת "ושמרו ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם .."
דבר נוסף השבת היא גם ברית וגם אות. הברית היא סגולית פנימית פרטית מיוחדת לישראל שאף אחד לא יודע עליה, והיא זכר ליציאת מצרים "ברית עולם ביני ובין ישראל", והאות היא זכר למעשה בראשית והיא לא רק לישראל אלא לכל העולם כולו "אות היא לעולם". כך גם בתורה יש צד סגולי פנימי, "אשר בחר בנו מכל העמים",ויש צד קיומי הופעתי של לימוד וקיום ענינה של התורה "ונתן לנו את תורתו".