לא רק שראוי לומר הלל או שירה אחרת ביום שחרור ירושלים, אלא יש פגם רוחני במי שאינו נוהג כן. נציע את המקורות ההלכתיים וההגותיים לשני סוגי קביעה הללו.
[
מכאן ברור שלא די שבני אותו הדור יספרו תהילות ה', אלא עליהם להעביר הדבר מאב לבנים וימשיכו ההלל עד הדור האחרון. ומכאן גם ברור שלא רק מספרים זאת איש - איש בביתו, אלא יש לפרסם הדבר ברבים גם לעיני עמים רבים
א] יש ראשונים האומרים כי אמירת שבח והודיה על הניסים שנעשו לנו היא מצוה דאורייתא (אנציקלופדיה תלמודית, ערך: הלל, ס"ק 18). מקור לזה נמצא במדרש חז"ל הכותב: "אמר רב חונא מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודיה לה' על מעשה הנס. 'ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך וכו' וידעתם כי אני ה'!' (שמות י', ב'). ואומר 'ולמען ספר שמי בכל הארץ' (שמות ט', ט"ז). מן הנביאים דכתיב 'חסדי ה' אזכיר, תהילות ה', כעל כל אשר גמלנו (ל' מנוקדת קמץ) ה', ורב טוב לבית ישראל' (ישעיה ס"ג, ז'). 'הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו' (ישעיה י"ב, ד'). ומן הכתובים, 'אשר שמענו ונדעם, ואבותינו סיפרו לנו, לא נכחד מבניהם, לדור אחרון מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה' (תהלים ע"ח, ג'-ד') וכו' (מדרש הגדול, שמות, עמ' קמ"ה-קמ"ו).
מכאן ברור שלא די שבני אותו הדור יספרו תהילות ה', אלא עליהם להעביר הדבר מאב לבנים וימשיכו ההלל עד הדור האחרון. ומכאן גם ברור שלא רק מספרים זאת איש - איש בביתו, אלא יש לפרסם הדבר ברבים גם לעיני עמים רבים, ממזרח שמש ועד מבואו. וגם מובא במדרש ילמדנו על שירת "אז ישיר" בקריעת ים סוף "ויאמרו לאמר": "מהו 'לאמר'? לדורות. כשיעשה להם הקב"ה נסים, יהיו אומרים לו שירה" (אנציקלופדיה, שם, ס"ק 36). מכאן שיש לנהוג כך בכל נס ונס, בכל דור ודור.
כלום דבר זה נזכר בגמרא? כן. חז"ל דנים על אמירת "הלל המצרי" (תהלים קי"ג-קי"ח), מי תיקן אמירתו? יש אומרים משה וישראל בים סוף, יש אומרים יהושע וישראל במלחמת א"י וכו' וכו'. יש אומרים חזקיה וסיעתו, רבי עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר [וניצולו], יש אומרים מרדכי ואסתר. וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם" (פסחים קיז.).
הרי מלשון "חכמים" המוזכרים לאחרונה, תקנה היא בכל דור ודור להגיד הלל זה כאשר ניצולים. אמנם רבנו תם (דבריו הובאו ברבנו יונה, ברכות, על הרי"ף דף ח) סבור כי זה נאמר רק על נס שאירע לכל ישראל כולו ולא מקצתם, אבל הוא דן על אמירת חובה ולא דן על אמירה של רשות וללא ברכה.
למדנו כי המאירי מתיר לומר הלל גם על נס שלא אירע לכל כלל ישראל. אבל שמא זה מדובר רק לבני הדור ההוא בלבד? מי אומר שינהגו לעשות יום טוב לעצמם באותו התאריך גם בניהם של אותו הדור, נכדיהם וניניהם?ובאמת כך כותב המאירי (על פסחים קיז): "כל יחיד שאירעה לו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליה. וכן הדין בכל ציבור וציבור. כך היה יסוד הנביאים לאומרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה". עד כאן לשונו. אבל צריכים אנו לבאר מפני מה אין הרמב"ם מזכיר מצוה (או רשות) זו? והרי בין חילוקי הדיעות שהבאנו היא היא דעת החכמים, והם הרוב? אלא נ"ל כי פסק כרבי עקיבא המוזכר שם שלדעתו זו אינה תקנה לדורות, אלא חנניה ומישאל ועזריה הם בלבד אמרו את ההלל. ואם תשאל מדוע יפסוק כרבי עקיבא? והרי כלל בידינו כי הלכה כרבי עקיבא מחברו, ולא מחבריו כשהם רבים? אבל באנציקלופדיה תלמודית (ערך: הלכה, ס"ק 607-610) מוסבר אין זאת נקרא "רבים" כאשר מדובר באוסף של דעות יחידניות, ואינם כולם בדעה אחת (כמו שבברייתא שציטטנו).
למדנו כי המאירי מתיר לומר הלל גם על נס שלא אירע לכל כלל ישראל. אבל שמא זה מדובר רק לבני הדור ההוא בלבד? מי אומר שינהגו לעשות יום טוב לעצמם באותו התאריך גם בניהם של אותו הדור, נכדיהם וניניהם? וגם מי אומר שתקנה כזו תהיה תקיפה גם על חדשים המתווספים לקהילה ההיא, עולים הבאים ממרחקים?
תשובה לזאת מצאנו בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצא) המביא דעת שו"ת ר"מ אלשיך ומסכם: "יש כח ביד הקהל לתקן עליהם ועל הנלוה עמהם ולא יעבור. וכך נוהגים כמה קהילות בישראל ומגדולי יחידיהם שעושים כן ביום שאירע להם נס". ובסוף דבריו כותב חת"ס: "בספר "יוסף אומץ" (נכתב בשנת ש"ץ 1630), סי' תתש"ט, מהנס שנעשה בפרנקפורט וקבעו בו יום שמחה לדורותיהם וכו'. וכן אנו נוהגים אחריו הגם שאנו בריחוק מקום" עכ"ל (כלומר חתם סופר גר בפרשבורג, והוא מילידי פרנקפורט, עוד המשיך לנהוג יום שמחה זה). ובאנצקלופדיה של אייזנשטיין "אוצר ישראל" (סוף ערך: "פורים", עמ' 216-217 מביא רשימה של עשרים קהילות בעמנו שהנהיגו "יום טוב" לדורות בימים שאירעו להם נסים שונים (קיצור מהרשימה באנציקלופדיה העברית, סוף ערך: "פורים").
עד כאן ביררנו שמן הראוי לומר הלל על יום שניצלנו ממות לחיים. בשנת תשכ"ז הקיפו אותנו אויבינו ממזרח, ממערב (מצרים), מהצפון ומהדרום (מיצרי טיראן). וניסים אין מספר קרו לנועד כאן ביררנו שמן הראוי לומר הלל על יום שניצלנו ממות לחיים. בשנת תשכ"ז הקיפו אותנו אויבינו ממזרח, ממערב (מצרים), מהצפון ומהדרום (מיצרי טיראן). וניסים אין מספר קרו לנו. ראשית, כי חיל האוויר הישראלי השמיד 424 מטוסי האויב כבר בשעות הראשונות של המלחמה, ובכך הכריע את הכף לטובת כוחותינו הצבאיים. ועד היום הזה לא ידוע מדוע המק"מ המצרי לא פעל בעוד מועד. ועוד נס שמדינת ירדן התקיפה אותנו אז. ראש הממשלה אשכול הקדים לפנות אליהם בבקשה נמרצת לא להתערב, אבל מפני שחצנותם ושנאתם העתיקה לישראל התקיפו, וכך הרווחנו את ירושלים ויש"ע.
והרי אחר כך ב"מלחמת יום הכיפורים", בה הערבים מסביבותינו התקיפו אותנו בהפתעה גמורה, אז ירדן לא התערבה. ביום ההוא היו רק כ-400 חיילי ישראל בעיר ירושלים (השאר שולחו לחופשת החג). אילו הלגיון הירדני היה מתקיף כביש תל-אביב ירושלים ומנתק כל קשר בין ירושלים לשאר הארץ, היו מאות אלפי יהודים בני ערובה בידי הירדנים. ואם כן, כמה אומלל וקשה תהיה מצבנו! וגם אם היינו משיגים הסכם שביתת נשק היינו מפסידים שוב את העיר העתיקה ירושלים וכל שאר יש"ע. אבל הקב"ה נתן בדעתם לא להתערב במלחמה. ואילו לא היו הירדנים מתקיפים בשתי המלחמות הללו ("ששת הימים" ו"יום הכיפורים") או שהיו מתקיפים אותנו בשתיהן, הרי זה מובן על פי הטבע. אבל פעם התקיפו ופעם לא, והפעם שהחליטו להתקיף הייתה בהשגחת ה' דווקא כדי להפסיד את אחיזתם בעיר הקודש, והפעם שלא התקיפו הייתה שלא נאבד שליטתנו בה. כמה נפלא הדבר! ועוד ניסים רבים שאין מקום כאן להזכיר וכבר נכתבו על כך ספרים רבים, ביניהם של הרב יואל שוורץ.