חז"ל היו בעלי עין בוחנת לשים לב לכל ניב וביטוי בתורה. הם הבחינו בכל שינוי לשון, וכן בכל הכפלת לשון. על ידי כך למדונו אורחות חיים. נביא כאן דוגמא: בני ראובן וגד בקשו ממשה רבנו שייתן להם נחלה מעבר לירדן (באדמות שכבשנו מסיחון ועוג, אחרי שהתקיפו אותנו). הם ניסחו את בקשתם כך: "גדרות צאן נבנה למקנינו, וערים לטפינו. ואנחנו ניחלץ חושים [מהר] לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם" [בארץ ישראל] (במדבר ל"ב, ט"ז-"יז). גער בהם משה "בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם" (פסוק כד). כך ביטא רש"י הדברים (ומקורו במדרש במדבר רבה כ"ב, ח'): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה 'לא כן! עשו העיקר עיקר, והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כן גדרות לצאנכם". מיד הסכימו להדרכתו. ענו ואמרו: "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה. טפינו נשינו ומקנינו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר" (ל"ב, כ"ה-כ"ו). כאן כבר הקדימו הזכרת נפשות אדם, לפני הזכרת רכוש וממון.
חז"ל היו בעלי עין בוחנת לשים לב לכל ניב וביטוי בתורה. הם הבחינו בכל שינוי לשון, וכן בכל הכפלת לשון. על ידי כך למדונו אורחות חיים. נביא כאן דוגמא: בני ראובן וגד בקשו ממשה רבנו שייתן להם נחלה מעבר לירדן
כי האדם ניכר בסגנון דיבורו. כאשר האדם מזכיר רצף נושאים, הדבר הראשון שהוא מזכיר במשפט הוא כנראה החשוב ביותר בעיניו. הפסיכולוגים קוראים לזה "פאראפרקס", כלומר: גילוי ממה שהאדם מחשיב בליבו. חז"ל בנו על יסוד פסיכולוגי זה כאשר פירשו מעידת לשון של נתן הנביא. מסופר כי אדוניהו מרד באביו דוד, והכתיר את עצמו למלך גם בלי רשותו של אביו. התלונן אז נתן לפני דוד: "ולי אני עבדך, ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא" (מלכים א' א', כ"ו). מדוע ברשימה ארוכה זו הוא שם מלת "ולי אני עבדך" עוד לפני הזכרת כל שאר המכובדים? אלא כי זה מה שהפריע לו ביותר, שאותו לא הזמינו. ולימדו חז"ל בזה לקח כללי, על הצער והעלבון של אדם שלא נקרא להשתתף בסעודה "דקול חבריה שמע ולא אכל" (בבא קמא צ"ב, ע"ב). גם כאן, ממה שהקדימו בני ראובן וגד את הצאן לפני הטף, לומדים אנו מה היה חשוב להם ביותר: הממון.
תכונה נפשית זו הייתה בשבטי ראובן וגד, והיא גרמה להם להיות הראשונים לגלות מארצנו טרם שאר עשרת השבטים (דהי"א ה', כ"ו). העירו חז"ל: "שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם, וישבו להם בחוץ לארץ , לכך גלו תחילה מכל השבטים. מי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם" (תנחומא, מטות, פסקא ה').
גם בימינו יש הרבה יהודים יקרים, בהרבה בחינות, הממשיכים לגור בחו"ל וקשה להם לעקור ולעלות לגור בארצנו כי חביבה עליהם ממונם. ויש גם מאחינו העוקרים דירתם מארץ ישראל ויורדים לגור בחו"ל, מחמת פיתוי של רווחי כסףגם בימינו יש הרבה יהודים יקרים, בהרבה בחינות, הממשיכים לגור בחו"ל וקשה להם לעקור ולעלות לגור בארצנו כי חביבה עליהם ממונם. ויש גם מאחינו העוקרים דירתם מארץ ישראל ויורדים לגור בחו"ל, מחמת פיתוי של רווחי כסף. יש "בריחת מוחות" מחמת משכורות יפות שמציעים להם בחו"ל או קריירה יפה. חלק מהם רופאים, חלק מהם מרצים, חלק מהם סוחרים. רעיון זה "להתעשר" קוסם ומושך אותם להידרדרות רוחנית. כי "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (ע"ז ח.). כלומר יש שם קלקול רב במידות ובאורחות חיים לעשות מהכסף והכבוד עיקר.
חז"ל הזכירו תכונה שפלה זו, כיצד אנשים אדוקים יותר מדי בממונם. "אדם בהול על ממונו" (שבת קי"ז, ע"ב) ויש שאדם מסתכן כדי להציל את ממונו (סנהדרין עב.). תכונה גרועה זו נמצאת במיוחד אצל עשירים. אמרו חז"ל: "עשירים מקמצים" (מנחות פו.). מה הטעם לזה? כי יודעים הם "אם אין לנו ממון, מי יכבד אותנו?" (מדרש אסתר רבה, ב). "ואוהב כסף, לא ישבע כסף" (קהלת ה', ט'). קבעו חז"ל עיקרון שהעושר הוא מהדברים שמיעוטם יפה, וריבויים קשה (גיטין ע.) ומפרש שם רש"י: "שמבטלו מתלמוד תורה, ומגביה לבבו". ולמה העשירות תבטל האדם מלימודו? כי "מרבה נכסים, מרבה דאגה" (אבות, ב') וקשה לו להתרכז בלימוד עיוני. אחד מהחכמים הקדמונים בירך לתלמידו "המקום יצילך מפיזור הנפש" ("חובות הלבבות", הקדמה לשער הביטחון). כלומר מי שיש לו רכוש מפוזר במקומות שונים, בבנקים שונים, בהשקעות שונות, מוחו טרוד כל הזמן בעריכת חשבונות כיצד לשמור על מה שכבר אגר ואסף עד כה, וכיצד יוכל להרבות עוד הון.
מי שנתברך בריבוי ממון, חלה עליו אחראיות לחלק את הכסף ולהיטיב עם הבריות ולא לשים כל רכושו ב"חסכונות" לצרכי עצמו בעתיד הרחוק. מסופר מעשה עם ר' ישראל סלנטר שאשתו רכשה כרטיס במפעל הפיס ברוסיה מי שנתברך בריבוי ממון, חלה עליו אחראיות לחלק את הכסף ולהיטיב עם הבריות ולא לשים כל רכושו ב"חסכונות" לצרכי עצמו בעתיד הרחוק. מסופר מעשה עם ר' ישראל סלנטר שאשתו רכשה כרטיס במפעל הפיס ברוסיה (לפני 150 שנה). כששמע זאת נחרד והושיב לפניו שני עדים וביקש מהם לרשום מסמך ויחתום עליו: "אין לי חלק ברכוש אשתי, לא בהם ולא בפירותיהם ולא בפירות פירותיהם".
שאלו אותו בתדהמה: "מה קרה?!", ענה: "הרי אשתי רכשה כרטיס במפעל הפיס!".
שאלו: "אז מה?". ענה "ואם חלילה היא תזכה להון רב, הרי מה שקנתה אישה קנה בעלה ואז תרבץ עלי אחראיות נוראה כיצד לחלק את הכסף. הרי כמה וכמה עניים יש בארצנו, ואצטרך לחקור היטב כמה לתת לכל אחד ואחד. כי אם ארבה לאחד יותר מדי, יחסר מלתת לעני אחר. וכמה וכמה חולים זקוקים לרופאים מומחים הדורשים סכומי עתק, ואצטרך לחקור כמה ראוי להקציב לכל חולה וחולה. וכמה וכמה ילדים מתקשים בלימודיהם, ואצטרך לשכור לכל אחד "מלמד" פרטי כדי לעזור לו. וכיצד אחקור מי באמת ראוי לזה? בקיצור, לא אוכל לקיים מצוות חילוק צדקה כראוי. וכל עוד שאני עני, ויש לי רק כדי לאכול וללבוש, אין האחראיות עלי. אבל אם חלילה אתעשר, בזכות רכישת אשתי, כיצד אעמוד בנטל?". עד כאן מסופר שאמר. ואפילו אם נניח שמעשה זה לא היה ולא נברא, אבל הרעיון שבו אמיתי. מי שנתברך בעושר נכסים, אפשר שייתן עליו את הדין כי לא השתמש בו כהנחיית התורה.