
"מיתקפת השלום" מכיוון אבו-מאזן והכפופים לו מתחדשת בצל חידוש ירי הגראדים והקסאמים על דרום המדינה מכיוון החמאס ושותפיו. עזה, המתחמשת והולכת באמצעות צינורות ההברחה הענקיים שנחפרו בינה לבין רפיח המצרית, עזה שמציגה לעולם מראית-עין של מצור, רעב וסבל, ובאותו זמן נהנית מכל טוב השפע שמרעיפים עליה המבריחים והמינהרות, עזה זו מתבכיינת על מעשי הגמול של צה"ל.
אכן, אנו עדים למדיניות ממשלתית וצה"לית חדשה וברוכה. לא עוד עוברים לסדר היום על גראד לאשקלון, או על קסאם לעבר מכללת ספיר. התגובה מעתה – כך הוכח - תהיה מיידית ומכאיבה. אין נותנים עוד אשראי לטרוריסטים, אין מתאפקים, נוצרים נשק ומקווים לטוב. עזה היא עזה, וככזו צריך להמשיך ולטפל בה ובמחבליה – בשפת הגמול המיידי והכוח.
כמובן, ישנה בעיה איך מגיבים על גראדים משטח מצרים לכיוון אילת. האם המצרים באמת שולטים בשטח? האם יעשו מאמץ ללכוד את המשגרים? ברור מעתה כי סיני היא לא רק ארץ מעבר למהגרים בלתי חוקיים מאפריקה אל "הארץ המובטחת", ישראל, אלא גם מקפצה לטילים. הנה נושא לשיחה דחופה עם הנשיא מובארק, שבעצמו אינו חולם לקפוץ לשם שינוי לישראל.
כצפוי, כל זה אינו מפריע לדוברי החמאס להשמיע קולות נהי ולהפיץ שקרים על "אכזריות הכובש הישראלי", ש"ממשיך בטבח
אין לטעות בשקט היחסי ששורר כביכול ביו"ש. שהותו של צה"ל בשטח אכן מרסנת את ניסיונות הפיגועים ואת אפשרות הפעולה הטרוריסטית, מונעת חמאסיזציה של השטחובהרס" ברחבי עזה. במלים אחרות: לחמאס, אליבא דדובריו, מותר לירות בלא הבחנה, מתי שיחפץ, לעבר ישובי ישראל, אלא אם כן מפספסים ופוגעים בעקבה הירדנים. לישראל אסור אפילו להגיב. זוהי תעמולת השקרים שמלווה את פרץ האלימות מן הרצועה בסוף השבוע. חידוש ירי הטילים גם מלמד, כי אסמי הנשק בעזה מלאו בר. צריך אפוא להתחיל להשתמש בשפע התחמושת החדישה ובמצבורי אלפי הטילים.
גמול צה"לי על ירי, אמרנו? לא רק גמול דרוש, כי אם מיתקפה יזומה נגד המינהרות הללו, שמספרן גדל בהתמדה ודרכן מועברת אספקת נשק איראני בעבור הצרכן העזתי.
אין לטעות בשקט היחסי ששורר כביכול ביו"ש. שהותו של צה"ל בשטח אכן מרסנת את ניסיונות הפיגועים ואת אפשרות הפעולה הטרוריסטית, מונעת חמאסיזציה של השטח. ואף על פי כן, הרבה פעולות סיכול, שאינן מגיעות כלל לידיעת התקשורת, מתבצעות מדי לילה ולילה על-ידי לוחמינו. הרבה איומים מושמעים לקראת חידוש הטרור.
נקל לתאר, מה יקרה אם ישראל תתנתק גם מן הגדה, אם כוחותינו ייצאו מן השטח וחמאס יתפוס את מקומם... חלום הבלהות של תושבי גוש דן עלול ליהפך למציאות כואבת יומיומית.
הפלסטינים מדברים כידוע בשני קולות: הקול העולה ממרומי רמאללה והקול הבוקע ממעמקי עזה. הקול מרמאלללה, בין אם הוא של אבו-מאזן עצמו, ובין אם נישא בפי אחדים מדובריו, עריקאת או רג'וב, משמיע נעימות של שלום, כביכול. קול מלטף המבקש לפתוח במו"מ. בינתיים עקיף, אך מוכנים לשקול גם ישיר. כמובן – לא מרצון, אלא תחת הלחץ המופעל מוושינגטון.
אלא שכאן אנו נתקלים בפאטנט ערבי מוכר בכל הקשור לאפשרות של פתיחת מו"מ עם ישראל: הדרישה, שישראל מראש תתחייב על שורה של ויתורים, כתנאי לכניסה ערבית למו"מ לשלום. במלים אחרות: אם פעם היה מקובל המושג "תנאים לשלום", היום רווח המושג "תנאים למו"מ לשלום". אבו-מאזן הפלסטיני, כמוהו כאסד הסורי, מוכנים להיכנס למו"מ לשלום, בתנאי בל-יעבור ש...ישראל תתחייב מראש לתוצאות המוכתבות לה על-ידי בעלי-שיחה במו"מ זה. אכן, הם מצחיקים אותנו.
בשאר אסד הסורי מבקש ברוב חוצפתו, כתנאי לכניסתו למו"מ, שישראל תתחייב לפניו לסגת מכל רמת הגולן ולרדת אל קווי 67 בצפון. אם כן, שליט דמשק – על מה המו"מ? שליט המוקטעה, אבו-מאזן הפלסטיני, דורש, שישראל תתחייב לסגת לקווי 67, תוך חילופי שטחים מזעריים, חלוקת ירושלים ופינוי כל ההתנחלויות. הוא לא יסכים, כך אומר "העכבר ששואג", שישראלי אחד ישאר בשטח לאחר פינויו. אז על מה המו"מ? ועל איזה מין שלום מדובר?
ההתעקשות הישראלית על מו"מ ישיר היא צודקת. אין להתפשר עליה. היא נולדה כבר בימיהם של מנחם בגין ויצחק שמיר. נקווה שראש הממשלה הנוכחי לא יסטה מדרכם. משמעה הוא, שבאים לשולחן המו"מ מתוך רצון להשיג שלום, ועיקר העיקרים – בלי תנאים מוקדמים. כל צד יוכל להניח על השולחן את תביעותיו, יהיו קיצוניות כאשר יהיו. עם רצון טוב, סבלנות וכנות, ואפילו תוך כדי התגוששות מילולית וניסוחית, יגיעו לעמק השווה, לוויתורים הדדיים, כואבים ללא ספק, שיוסכמו תוך כדי ההתדיינות ממושכת ומפרכת. אין "חיה" כזאת - מו"מ, ישיר או עקיף, שתוצאותיו מוכתבות מראש, בוודאי לא תכתיב של הצד הערבי לצד הישראלי.
כשם שערבים חיים בקרב יהודים במדינת ישראל, כך יוכלו יהודים להמשיך לחיות ביו"ש, יהיה עתידו המדיני של האזור אשר יהיה, כפי שיוחלט בהסכמה בין הצדדים.
חברו-לסוד של חיים רמון אומר, שהפלסטינים כבר העבירו תכנית מפורטת לסיום הסיכסוך? – בראוו, עריקאת! אלא מאי? – ישראל טרם העבירה תכנית משלה, מפורטת ומבושלת, לסיום הסיכסוך. תכנית מבושלת לסיום הסיכסוך היא רק זו שהסכימו עליה שני הצדדים במו"מ ישיר, בלי מעורבות גורמים זרים, עוינים או ידידותיים, שנולדה מתוך מיקוח קשה וכפשרה בין תביעות שני הצדדים למו"מ.
כך או כך, אם וכאשר יסירו הפלסטינים והסורים את התניותיהם לפתיחתו של מו"מ, אם וכאשר יבינו כי רק סביב שולחן הדיונים, פנים אל פנים, יוכלו להעלות את תביעותיהם, כולל הדרישה לנסיגה מוחלטת, אז ורק אז ייפתח באמת המו"מ.
עליהם להביא בחשבון, כי אל מול תביעותיהם הקיצוניות גם ישראל תבוא לשולחן המו"מ עם תביעות מכסימליות, בידיעה שלא את כולן תוכל לממש. עליה לקבוע לעצמה קווים אדומים מוחלטים, וביניהם שמירת אחדותה ושלמותה של ירושלים, אי עקירה של מתיישבים יהודיים ויישובים יהודיים ברחבי יו"ש, בלי המשך הקפאה ועם כל היכולות לבניה ולהרחבה.
כשם שערבים חיים בקרב יהודים במדינת ישראל, כך יוכלו יהודים להמשיך לחיות ביו"ש, יהיה עתידו המדיני של האזור אשר יהיה, כפי שיוחלט בהסכמה בין הצדדים.
זה יהיה, אם יהיה, אך ורק במו"מ ישיר, ללא תנאים מוקדמים. עד ששליטים כמו אסד ואבו-מאזן לא יפנימו הכרה זאת, עד שלא ישכנעו כי לא רק שטחים הם מבקשים כי אם גם שלום אמת, מו"מ לא יתחיל ולא יהיה. עד שלא יבינו כי בכל מקרה לא כל תביעותיהם יתקבלו, לא יהיה שלום. ישראל תוסיף לשגשג ולהתחזק, הפלסטינים והסורים יוסיפו לאיים ולדשדש.