אחד מיסודות האמונה המובילים בישיבות הארץ ישראליות הוא היסוד הלאומי, אם כי הוא אינו יסוד מוסכם בהגות היהודית.
 
בימי הביניים רוב ההוגים הדגישו את הצד האוניברסלי. מהבודדים שהדגישו את הצד הלאומי הוא רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', שם הוא מדגיש - בניגוד לדעה המקובלת שהקיפה כאמור הוגים נוספים וטענה שיסוד האמונה המרכזי הוא בריאת העולם - שאם לא הזכרנו את עם ישראל בהגדירנו מה זאת אמונה, בעצם לא אמרנו כלום. לדעת הכוזרי יסוד האמונה אינו בריאת העולם אלא יציאת מצרים.


אנו נוכחים לדעת שכאשר מגיעים לארץ ישראל מתוך הבנה שדורנו הוא דור של תחייה לאומית, הצד הלאומי מתעורר ביתר שאת. אם כך הם פני הדברים, מסתבר שהמקור המרכזי המדגיש את הצדדים הלאומיים הוא התלמוד הירושלמי. ננסה אכן לבדוק כיצד יציאת מצרים היא אירוע חי ונושם במקורות התלמוד הירושלמי.


התלמוד הירושלמי (סוטה ה, ד) לומד שצריכים לומר הלל על כל נס ונס שהקב"ה מחולל לעם ישראל. הוא לומד זאת מדבורה הנביאה, "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'" – בשעה שהקב"ה עושה לכם ניסים ראשי העם צריכים לומר שירה.


שואל התלמוד הירושלמי מדוע המקור לאמירת הלל על נס הוא שירת דבורה, ולא ההלל שנאמר ביציאת מצרים. תשובת הירושלמי: "שאני יציאת מצרים שהיא תחילת גאולתן". יציאת מצרים היא מאורע מכונן בתולדות האומה, ולמעשה בתולדות האנושות כולה, והיטיב להגדיר זאת הראי"ה קוק זצ"ל: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". יציאת מצרים חידשה בעולם את השאיפה לחירות, את האמונה שניתן בכל מצב להשתחרר ממציאות של עבדות ושפלות. אם אכן היא אירוע מכונן, ברור שיש לומר בו הלל ולא ניתן ללמוד מיציאת מצרים ביחס לניסים אחרים.


אחד המאפיינים המרכזיים של ליל הסדר הוא מצוות סיפור יציאת מצרים. מטרת המצווה היא לתת לאדם את ההרגשה כאילו הוא יצא ממצרים - חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בירושלמי (פסחים י, א) אין מסתפקים רק בהרגשה זו, אלא מוסיפים שאדם צריך גם להמחיש הרגשה זו. ובלשון הירושלמי: "אמר רבי לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות". לדעת הירושלמי, גם כאשר עם ישראל נמצא במציאות קשה כמו גלות וכדומה, מוטלת החובה על כל יהודי ויהודי להמחיש את העובדה שבאופן מהותי הוא בן חורין.


יציאת מצרים לדעת התלמוד הירושלמי היא גם המקור של גאולת ישראל. הירושלמי (תענית א, א) מביא שגאולת מצרים התחוללה בזכות חמישה מרכיבים: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה וקץ. וגם לעתיד לבוא עם ישראל ייגאל בזכות אותם מרכיבים. גאולת מצרים היא סמל לדורות. ייתכן מאוד שזו כוונתו של בעל ההגדה בכך ששיבץ את הסיפור על מעשה בחמשת החכמים שעסקו ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שאמרו להם תלמידיהם "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". קריאת שמע של שחרית מסמלת את מלחמות ישראל, שכן בשעה שעם ישראל יצא למלחמה, היה כהן משוח המלחמה פונה לעם ואומר לו: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם. התלמידים שאלו את רבותיהם האם המסקנה מפרשת יציאת מצרים איננה התובנה שיש להניף את נס המרד ולצאת למלחמה נגד הרומאים.


ולנושא התאריך. בעם ישראל מקובל התאריך העברי, ובסיס ספירה זו הוא בריאת העולם. השאלה הנשאלת מדוע מקובל שתאריך זה הוא תאריך עברי. מה הקשר בין בריאת העולם לבין עם ישראל. התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, א) כפי הנראה אינו מסכים להגדיר את תאריך בריאת העולם כתאריך עברי. לדעת הירושלמי תאריך עברי חייב להיות קשור להיסטוריה הישראלית. לדעת התלמוד הירושלמי, כמו שאכן סופרת התורה את השנים, סופרים שנים ליציאת מצרים (או לתאריך חלופי כמו בניין בית המקדש, שגם הוא אירוע ששייך להיסטוריה הישראלית). כלומר, יציאת מצרים באה לידי ביטוי גם בתאריך.


והיסוד האחרון הוא מקומה של יציאת מצרים בתורה שבעל פה. הירושלמי (ברכות ב, א) מתייחס לשאלה כיצד קיים רבי את מצוות יציאת מצרים אם כל היום הוא רק למד תורה. תשובתו מדהימה: לא ייתכן שבשעת הלימוד שלו הוא לא יפגוש מקור שעוסק בצורה זו או אחרת ביציאת מצרים. ממקור זה עולה שהש"ס של התנאים היה שונה מאוד מהש"ס שלנו. מסתבר שש"ס זה היו בו לפי עדות הירושלמי מאמרי אגדה רבים, שבהם המאמרים על יציאת מצרים תפסו נפח רחב.