בפרשת ויגש עם ישראל יוצא לגלות הראשונה שלו. משפחת יעקב יורדת למצרים, ומקימה שם 'אימפריה משפחתית'. הזהות הלאומית שלנו מתגבשת דווקא בבועה הזו הנקראת מצרים.

מדוע הזהות הלאומית שלנו מתגבשת דווקא בארץ זרה? (ולאחר מכן גם במדבר). המר"ל מפראג בספרו גבורות ה' מסביר שבעת בה אדם נמצא בארץ שבה לא נולד, הוא חש זרות כלפי המציאות; זרות כלפי התרבות.

הרבה דורות יעברו עד שהוא ירגיש שייך. אולם דווקא הזרות הזו עוזרת לו להוציא מעצמו כוחות יצירה; להבין שהמציאות עדיין לא שלמה; לא להשלים עם המציאות כפי שהיא - ולכן לקדם אותה.

לעם ישראל יש ייעוד בעולם - לתקן עולם במלכות שדי. על עם ישראל נאמר 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. עם ישראל חש זרות ובדידות מסוימת במציאות. לא מתוך ניכור, זלזול והתנשאות על המציאות, אלא מתוך הבנה שהעולם הזה כפי שהוא כעת אינו שלם, ואנו, דווקא מתוך התחושה הזו, הולכים ומקדמים אותו.

גם ברגעים המאושרים ביותר בחיי האדם הפרטי הוא נזכר שהעולם אינו שלם עדיין. בזמן החתונה אנו שוברים את הכוס; בזמן שנכנסים לבית חדש מותירים אמה על אמה שאינה מסוידת - כל זאת על מנת לבטא שאנחנו עדיין לא לגמרי מרגישים בבית בעולם הזה. דווקא התחושה הזו מאפשרת לנו לגבש את הזהות הלאומית, לגבש את הזהות האישית על מנת שבסופו של דבר נרגיש באמת בבית.

הרב חגי לונדין - פרשת ויגש