בפרשת ויחי, כאשר יעקב מצוי בסוף ימיו הוא קורא אליו את בניו ונכדיו ומברך אותם.
כאשר מגיעים אליו מנשה ואפרים, נזכר לפתע יעקב ברחל: 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל.. בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה'. מדוע זה הזמן להיזכר ברחל ובמקום קבורתה שהוא על הדרך?
כאשר אדם מצוי בסוף ימיו הוא מעוניין להרגיש שלמות, סגירת מעגל. החיים הסתיימו, המטרות הושגו וכעת ניתן לנוח בשלום. יעקב מלמד אותנו שישנן נקודות מסוימות בחיינו שלעולם אינן שלמות עד הסוף.
ישנה רחל שנקברה על הדרך ושם היא 'מבכה על בניה'. ישנו בכי מתמיד במציאות על חוסר שלמות שעדיין לא קיים ואנו שואפים כל העת להשלמתו.
גם בשבוע הזה בו אנו מציינים את עשרה בטבת, אם זה על תחילת המצור על ירושלים בבית ראשון; אם על תרגום התורה ליונית; ואם על מותו של עזרא הסופר - שכל המאורעות הללו הן ציוני דרך של חסרונות בהיסטוריה של עם ישראל, חסרונות שעדיין לא הושלמו לגמרי וזקוקים כל העת להשלמה.