בתחילת פרשת בשלח אנו מתוודעים לעובדה שהקדוש ברוך אינו רוצה להעביר את עם ישראל דרך ארץ פלישתים למרות הקרבה הגיאוגרפית, 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה'.
כלומר, עקב החשש שעם ישראל לא יעמוד במוראות המלחמה, מסובב ה' את העם בדרך ארוכה, מלווה בניסים, עד בואם לארץ ישראל.
מדוע לא ניתן היה לעשות נס 'קטן' (ביחס לניסים הגדולים שיארעו לעם ישראל בהמשך), ולעורר בהם אומץ מול המלחמה?
אנו לומדים מכאן עיקרון חשוב: הניסים יכולים לעזור במערכות החיים החיצוניות אולם את בניית האומץ הנפשי צריך עם ישראל להבשיל מתוך עצמו בעבודה ארוכה. עם ישראל עובר בפרשת בשלח התמודדויות רבות: ים סוף; המן; מלחמת עמלק - שמכל אלה נבנה החוסן הנפשי של האומה.
השבוע אנו מציינים את טו בשבט. למרות שטו בשבט הוא חג האילנות, ההבשלה המלאה של הפירות היא לא כעת אלא באביב. בטו בשבט העצים עדיין בשלכת והקרקע בוצית. אולם בטו בשבט אומרים לנו חכמים 'עלה השרף באילנות' - נוזל החיים הפנימי של העץ מתחיל להתעורר. כדוגמת מסע עם ישראל במדבר, תהליך ההבשלה נעשה באופן הדרגתי וללא קיצורי דרך.
בכל אחד מאיתנו מצוי 'שרף', מלאך המבשיל לאיטו. כוח חיים שהולך וצומח המאפשר לנו להגיע לפרי, להיכנס לארץ ישראל, להתמודד ולנצח.