בפרשת פנחס אנו לומדים על קורבן התמיד. פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים, עם ישראל כולו נדרש להקריב 'עולת תמיד' - שני כבשים בני שנה(במדבר כח, ג)! למה דווקא כבשים? כבשים מצד עניינם מבטאים שגרה ותמימות.
הכבש אינו יכול להגיע למצבים חריגים, כבש לא רץ מהר ולא מזיק באופן מיוחד; בכבשים יש משהו שליו, רגוע ו'בלי הפתעות'. בחיי היומיום של הציבור צריך להתמודד עם השגרה השוחקת. אדם פרטי יכול לחיות חיי שגרה שלווים ו'להעביר את הזמן' ללא תקלות מיוחדות. בחיי ציבור לעומת זאת, שמטבעם הם רחבים, ההשתקעות בשגרת היומיום יכולה ליצור שקיעה איטית ולהביא בסופו של דבר לקריסה חברתית. חברה יכולה לשקוע בחומרנות ובתרדמת לאו דווקא בגלל יצריות גסה אלא מצד דפוסי ההרגל של החיים. לכן, במקביל לשחיקה היומיומית בא קורבן עולת התמיד שעניינו ליצור מערכת ניגודית שתאבק בישנוניות ובקפיאה על השמרים. צריך להעלות את הציבור לאט לאט, כל יום קצת.
הדבר דומה לשקית תפוחים הנמצאת בחוץ, אם נשאיר את שקית התפוחים ללא השגחה - עם הזמן התפוחים יירקבו וייעלמו. ישנה תולעת קטנה שלא מבחינים בה, תולעת שמכרסמת באופן איטי והיא המסוכנת יותר מכל - תולעת התמיד. תולע אותיות עולת: "עולת התמיד באותיות תולע שדורשי רשומות הזכירוה כתולע האוכל לאיטו, מהרס בהדרגה את החוסן של אור החיים"(ליקוטי מוהר"ן א, כח ג); או כלשונו של הרב קוק: "עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעז הקדש, בפעולתוהאטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת-תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא קדש קדשים" (עולת ראיה א, קכו). לפיכך בכל יום החברה צריכה לעמוד על המשמר ולהקריב את עולת התמיד - להיאבק מול תולעת השגרה, מול השחיקה היומיומית המכרסמת. להיאבק ולנצח.