בפרשת בראשית אנו מגיעים בסופם של ששת ימי בראשית אל השבת, שבה אלוהים כביכול 'שובת' מכל מלאכתו. אלוהים אינו ועד עובדים הזקוק לשביתה מדי פעם.
הכוונה במשפט "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" היא כי העולם מצוי במהלך השבוע במעגל יצירה ("אלוהים עובד" כביכול), ובתוך אותו מעגל אנו מגיעים אל עשרים וארבע שעות שבהן "אלוהים שובת", במילים אחרות – ישנו יום בשבוע שבו נוגעים בניצוץ מן השלמות.
שבת היא נקודה בציר הזמן שבה המציאות מגיעה לשלמותה. חכמים אומרים (ברכות נז, ב) כי שבת היא "מעין עולם הבא". כלומר השבת היא "חלון הצצה" לעולם העתידי המצוי במצב מתוקן לעומת עולמנו הנוכחי. אם נרצה, נוכל להתנסח כי שבת היא יום שבועי הנותן לנו את התקווה ואת ההפנמה כי החיים אינם מרוץ סיזיפי אחר שלמות שאינה מושגת, אלא ישנה "שביתה", מטרה, מנוחה בתוך ממד הזמן.
למעשה כל ספר בראשית הינו החיפוש אחר השבת. האנושות מגששת את דרכה בחיפוש אחר משמעות ותקווה, ובספר בראשית מופיעים האבות שנותנים את קריאת הכיוון, שתלך ותתגבש באופן הכרתי בידי עם ישראל בספר שמות.