בפרשת פקודי משה רבנו נותן דו"ח מצב על מלאכת המשכן. בתיאור ההתנדבות של עם ישראל אנו מוצאים שני רבדים: רובד ראשון הוא התנדבות על פי היכולת והרצון של כל פרט. רובד שני הוא מחצית השקל שעליה נאמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כלומר ישנו מימד שיויוני בתרומת המשכן. מה נעשה עם כל אותן מחציות שקל הללו? מהן נבנו אדני המשכן.
כלומר הבסיס של כל בניין המשכן מושתת על השותפות הציבורית. ככל שאדם משתף עצמו יותר במערכת הציבוריות; ככל שיותר אכפת לו ממעגלי החברה שסביבו - כך השכינה יותר מצויה בתוכו. זוהי הסיבה עבורה נוסח התפילה שתיקנו חכמים הוא בלשון רבים: 'לעולם ישתף אדם עצמו בהדי ציבורא'.
הדברים הללו מתקשרים לימי פורים המתקרבים. אסתר היא הדוגמא לאותה אישה שהשליכה את העולם הפרטי למען הציבור - 'כאשר אבדתי אבדתי', והישועה צומחת מתוך אותן דמויוות בכל דור ודור שמשתתפות עם הציבור ובונות את יסודות המשכן.