הקו החורז את חג הפסח הוא החיפזון. בחיפזון יצאנו ממצרים, כל הלכות החג וליל הסדר צריכים להיעשות באופן דינאמי וזריז. כחלק מהסדר שאנו מסדרים את חיינו באמצעות ליל הסדר אנו כורכים מצה ומרור יחדיו.
המצה היא ביטוי לצד הנשמתי. קמח ומים נטו. לחם שהוא מאד פונקציונלי ומדויק ללא תוספות מיותרות שמחמיצות אותו. המרור לעומת זאת הוא ביטוי לצדדים השליליים שמלווים אותנו בחיינו. גם לאחר שאוכלים מצה, גם לאחר שיוצאים ממצרים - עדיין יש טעם מרירות בפה. ישנם צדדים אפלים שאנו נאלצים להילחם עימם כל יום.
במצוות הכורך אנו מאגדים יחד מצה ומרור. מצליחים לעבוד את ה' גם עם הצדדים החלקיים שקיימים בנפש. מי מסוגל לעשות זאת? 'זכר למקדש כהלל'.
הלל הזקן, התנא הגדול, שמסוגל לראות את צדדי הטוב שקיימים במציאות, גם באותם גרים שבמבט ראשון נראים רחוקים מקדושה. אותו הלל שלא מאבד משלוות רוחו גם בעת שמנסים להכעיסו - הוא זה שמסוגל לחבר את המצה והמרור יחדיו. והוא עושה זאת במקדש - המקום בו נפגשים שמים וארץ, המקום שמחבר את המציאות כולה - דומם, צומח וחי - לעבודת ה'.