בסוף פרשת מטות אנו לומדים על פרשת בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה. כאשר מתקרבים לארץ ישראל ישנם שניים וחצי שבטים שאינם מעוניינים להיכנס לעבר הירדן המערבי. הסיבה היא עקב הפוריות של חבל הארץ הזה.
מעבר לבעייתיות של נטישת המערכה על ארץ ישראל, חז"ל גם שמים לב שהניסוח בו משתמשים בני גד ובני ראובן הוא ניסוח שמקדים את הרכוש לנפש: 'גדרות צאן למקננו פה וערים לטפנו' (במדבר לא טז). משה רבנו מתקן אותם ומבהיר את סדר העדיפות הנכון: 'בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם' (שם לב, כד). אולם מכל מקום זוהי העמדה הנפשית שאיתה מתחילים בני גד ובני ראובן את ההתיישבות בארץ - עמדת נפש חומרנית שרואה ברכוש את העיקר.
מכיוון שכך, בהמשך הפרשה, מצווים בני ישראל בחלוקת ערי מקלט לאחר כיבוש הארץ. ערי המקלט, מקום מפלטם של הרוצחים בשגגה, מחולקים ביחס של שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. לכאורה זהו יחס לא פרופורציונלי - בעבר הירדן המערבי יושבים תשעה שבטים וחצי ואילו בעבר הירדן המזרחי רק שניים וחצי.
אולם, אומרת הגמרא, בעבר הירדן המזרחי 'נפשי רוצחים' - יש הרבה רוצחים. כאשר אדם מפתח עמדת נפש חומרנית ואגואיסטית, עם הזמן הוא מפתח זלזול ברכוש של האחר, ועם הזמן גם זלזול בחיים של האחר, מה שמביא לגרימת מוות ברשלנות.