במוצאי שבת חול המועד נגיע ליום הושענא רבה. בתפילת שחרית ישנו מנהג נביאים לקחת את הערבות ולחבוט בהן. הערבה כידוע היא צמח ללא טעם וללא ריח. צמח חסר תכונות וחסר צורה. אולם ישנו דבר אחד בערבה - יש בה, יותר מכל צמח אחר, צמאון למים. הערבה חייבת לגדול על מקור מים אחרת תתייבש.
אין מים אלא תורה. גם לנו, שלעיתים אנו מוצאים עצמנו ללא טעם וללא ריח, ישנו צימאון אדיר לתורה, לקרבת אלוהים. אולם הפוטנציאל הזה חייב לבוא לידי מימוש וזאת באמצעות החבטה. אנו עוברים טלטלות וזעזועים על מנת להוציא את הצימאון האדיר אל הפועל. ואזי אנו מגיעים לפרשת וזאת הברכה - ההבנה שישנה ברכה אלוהית שמצפה לנו והצימאון ילך ויתרווה.